מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: למה בעצם אספנו ניירות טואלט?

תחילת הקורונה הייתה הפתעה לכולנו.

מה זה הדבר הזה?

מה הולך לקרות אתנו?

על מה מדובר?

התחלנו לחשוש שעוד מעט קט, והחיה הזו, ששמה קורונה, תתקרב לשכונתנו, תתנפל עלינו בשצף קצף, תתעלל בנו, כפי שרק היא יודעת לעשות, ולא נצליח לחמוק מידיה.

מרוב פחד, ומרוב שלא ידענו מה לעשות, התפרצנו אל חנויות הסופר, והתחלנו לחטוף מכל הבא ליד.

אז היו דברים חכמים והכרחיים כמו קמח ושמן, סוכר ומלח.

כי אם ניאלץ לנעול את הדלת שהיא לא תיכנס ולא נוכל לצאת, נוכל לפחות לאפות לנו לחם.

והיו גם קופסאות שימורים בשפע, כי אלו יכולים להחזיק זמן רב, אם ניאלץ להתבדל ולהסתגר.

אבל למה לעזאזל כולם מתנפלים על ניירות הטואלט?

עגלות שלמות בחנות התמלאו בגלילי נייר טואלט. עגלות שלמות בערמה ענקית.

אין ברירה, כולם קונים, כנראה זה משהו נצרך.

חטפנו גם אנחנו חבילה אחת.

רגע, זה לא מספיק?

טוב, עוד אחת, ועוד אחת, ועוד ועוד.

מישהו ניסה לשאול אותנו למה זה כל כך חשוב, אבל מי שמע בכלל, ברור שצריך טונות של ניירות טואלט, כי...

כי מה?

לא ברור בכלל!

מה שכן ברור, שבכל סופרמרקט תמו ואזלו כל גלילי הנייר הללו.

ואנשים רבים חזרו מסכנים ועלובים לבתיהם, כשהם אינם יודעים מה יהא עליהם ואיך ישרדו את הקורונה שבאה עליהם.

בסוף הכל נגמר טוב.

השכנים הבטיחו שיתחלקו עמם, אם יהיו חייבים, אבל לא היה צורך, כי בעצם,

עד היום הזה, איננו יודעים למה אספנו גלילי ניירות טואלט.