מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: יש פתרון לכל דבר

במהלך הקורונה נתקלנו פעם ועוד פעם במצבים בלתי אפשריים בעליל.

לפתע הוכרז שאין להתפלל בבית כנסת.

במשך אלפי שנים אנשים התפללו בבית כנסת. מה פירוש לא להתפלל בבית תפילה? איך זה ייתכן בכלל?

בתחילה זה נראה בלתי אפשרי בעליל. בלתי אפשרי!

אבל מהר מאוד התברר, שכשאין ברירה, יש ברירה!

פתאום קול תפילה החל להישמע מקצה הרחוב ועד קצהו. מכל חלון של הבית בקע קול תפילה.

כל חנייה נהפכה לבית כנסת, כל מרפסת פתוחה גדולה הפכה לבית כנסת, כל רווח בין שני בתים הפך לבית ה', כל פינת רחוב הפכה למקום איסוף למתפללים.

נכון, זה לא בית כנסת. אבל זה כן, כשצריך וכשאין ברירה.

במהלך הקורונה פסקו בתי הספר ללמד.

איך זה ייתכן?

משך שנים רבות לא סגרו בית ספר סתם כך. שלא בחגים ולא בחופשים ברורים.

איך זה יתכן? מה יעשו הילדים כל היום כולו? במה יעסיקו את עצמם? הלא הילדים יצאו מדעתם. הם לא יוכלו להעביר שבוע כזה.

פתאום התברר שזה לא שבוע ולא שבועיים לא חודש ולא חודשיים, לא עונה ולא שתיים, לא חג ולא שניים.

ובעצם, אף אחד לא מת מזה. אף אחד לא יצא מדעתו. מוזר.

במהלך ימי הקורונה היה לא פעם סגר. סגר כזה, שלא התיר לרכב לצאת מהמקום ללא אישור מיוחד. אנשים לא נגעו ברכבם משך ימים.

"אני לא אשרוד", אמר כל אדם שני לאשתו, כשהסגר החל והוא כבר ראה בעיני רוחו את ההמשך.

והוא שרד.

איך זה? כשחייבים אז מצליחים. כן, מצליחים!