מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: יש מילה כזו, "תודה"

פתאום התחלנו להבין שעלינו להודות.

להודות על מה שיש. כי תמיד יש. להודות על העושר שנפל בחלקנו.

ואם הוא לא נפל? וקשה לנו לגדל את הילדים שלנו בלעדיו?

בואו נודה על הילדים שלנו! אלו המקסימים, שלפעמים מעצבנים, אבל רוב הזמן ממלאים את הבית שלנו בטוב.

ואם אין לנו, חלילה, ילדים?

בואו נודה על הבעל, או על האישה! נכון, שלא פעם מתגלים חיכוכים בינינו, אבל אנו קיימים! יש עם מי לדבר, יש על מי להסתכל, יש חיים בבית הזה.

ואם אין לנו, חלילה, בן או בת זוג?

בואו נודה על  עצמנו. שניתנה לנו חכמה, בינה, דעת, להסתכל סביבנו ולראות דברים יפים, טובים, מופלאים במהלכנו.

ואם אין לנו הבינה הזו?

בואו נודה על עצם היותנו.

ראו כמה עלינו להודות. ראו כמה יש לנו. אנו מלאים במתנות חינם. מתנות שאולי לא היה לנו זמן להביט בהן, לפני הקורונה.

כי אז הייתה לי פריבילגיה להתלונן, לרטון, לדאוג, לדרוש. ראיתי סביבי אחרים שמשופעים בטוב.

היום אני יודעת שאם לא אחפש את הטוב, אראה רק את הרע. כי הוא נמצא מסביבי ולא מרפה.

כשאני אומרת תודה, אני בעצם מיטיבה עם עצמי ועם הסביבה בעצם ראיית הטוב וההודיה עליו.

איך שכחתי את המילה הזו מטורח הימים? איך???