מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: חשבנו שתמיד היה לנו רע

פרופורציות לא יזיקו בחיים. ממש לא.

פתאום, כשלא טוב לנו ולא נעים, אנחנו נזכרים שפעם, פעם היה מצוין.

איפה היינו פעם עם התובנה הזו?

פעם חשבנו שאנחנו אומללים, כי אין לנו מספיק כסף לבזבז בקניון.

פעם היינו בטוחים שאנחנו מסכנים, כי אין באפשרותנו להתקין מזגן בכל חדר.

פעם סברנו שאנו חסרי כול, כי אין לנו כסף לאכול עוף בכל יום.

פעם התלוננו על כך שאין לנו 4 מקורות אוויר בביתנו.

פעם בכינו על כך שהגן של הילד רחוק מהבית, ועלינו לשרך את רגלינו עד שם.

פתאום אנחנו מגלים דבר שלא חלמנו עליו:

פעם היה טוב.

פעם לא היה רע.

פעם היה מצוין, אפילו, ואנחנו לא ידענו.

בזבוז בקניון? אפשר לחשוב, ומי צריך בכלל לקנות עוד בגד, יש לנו המון!

מזגן לכל חדר? מה רע במאוורר הישן?

עוף בכל יום? מי צריך? אין כל רע בטונה שבקופסה, או במרקם מרק העדשים.

כיווני אוויר? הו, באמת, אז יש רק שלשה, סוף העולם?

הגן רחוק מהבית? נו, אז מה? נושמים עוד קצת אוויר נקי בדרך...

רק כשאנו כבולים לבית - ולא מרצון, כשאנו הולכים ברחוב כשסמרטוט תכול מעטר את פינו וחונק את נשימתנו, כשאנחנו נאנקים בבית משיעול, כשאנחנו מתגעגעים להרחיק לכת עם הילד לגן, רק אז אנחנו מגלים שבעצם פעם, היה טוב, אפילו מצוין, נפלא! רק אז אנחנו מגלים.

איך אמרה לי מישהי?

אני מתגעגעת לזמן שבו התלוננו למה הילדים לא לומדים באיסרו חג...