מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: הנבואה ניתנה לשוטים!

לפני בוא הקורונה, כולנו סברנו שאנחנו יודעים מה יהיה מחר.

הלא זה ברור: מחר בבוקר בשעה 7 נוציא את הילדים לגנים ולבתי הספר, בשעה 7 וחצי כבר נהיה בעבודה, בשעה 4 נגיע כולנו חזרה לבית.

הילדים ינדנדו שהם רעבים, אף על פי שאכלו במוסדות הלימוד.

הילדים ישחקו בחדר הילדים כולם ביחד, ובשעה 7 יתחילו להתארגן לשינה.

ידענו בדיוק מה יהיה סדר היום. במה יתחיל, איך יימשך, ולאן נגיע בסופו של דבר.

לפני בוא הקורונה, כולנו היינו בטוחים שאנחנו יודעים מה יקרה בשבת הקרובה.

הלא זה ברור: נזמין את הילדים הנשואים, את הנכדים, נוסיף גם את החבר ואשתו, והנה, שבת ככל השבתות מחכה לנו.

לפני שהתחילה הקורונה, היינו בטוחים שהחיים ברחובות העיר ייראו מחר כפי שהם היום: האוטובוסים יגיעו בשעה הקבועה לתחנה, העוזרת תגיעה לביתנו לנקות את הבית כמנהגה, סבתא תקפוץ לעזור מעט, כפי שקורה בכל יום.

והנה, אך פרצה לה הקורונה והתברר לנו שאיננו יודעים מה ילד יום. הנבואה אינה בידינו. לא ניתנה לנו.

פתאום לא ברור מתי יוצאים אם בכלל, ומתי חוזרים.

לפתע אין בטוחים אם נוכל בכלל לצאת לאוויר העולם, או נישאר מבודדים.

איך תיראה שבת ואם יגיעו אורחים.

ואם סבא וסבתא יגיעו או אולי חודשים ארוכים לא נפגוש אותם כלל.

הנבואה מימי בית המקדש, ניתנה לשוטים.

קיבלנו הוכחה לכך שלא נביאים אנחנו ולא בני נביאים.