מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: פרצה קוראת לגנב

ברגע שיצאה הקורונה מסין, לא הייתה שליטה לאן היא תגיע.

זה היה בתחילת חודש אדר תש"פ. (3.20).

כולם כבר ידעו שנגיף השתלט על סין והתחיל לעשות בה ככל העולה על רוחו. בסרטונים שהועברו נראו סינים רבים נופלים שדודים לפני הנגיף.

בארץ עדיין קשה היה לדמיין את נוכחותו.

אבל ברגע שגבולות סין נשארו פתוחים, ואנשים הורשו "לזלוג" החוצה, וגבולות יתר המדינות נשארו פתוחים, כדי לקבל בסבר פנים יפות את הבאים מיבשת אסיה - כבר לא הייתה שליטה.

לא חלף זמן רב, ומדינות רבות באירופה חוו את התפרצות הקורונה במעונן.

פתאום הקורונה כבר לא הייתה נחלת סין. היא נתנה אותותיה באיטליה, בשוויץ, בבריטניה, ברוסיה, בקרואטיה, באוסטריה, בצרפת, בספרד, בגרמניה, בפינלנד, בשוודיה ובבלגיה.

גם בארץ התחילו לשמוע עליה, טיפין, טיפין. מי שלא הכיר קודם את הפיראט האדום, לא יכול היה שלא לשמוע על הרשת הזו, ומי שלא ידע שקבוצת תיירים הגיעה מקוריאה הדרומית לארץ - שמע על כך בפחד, כשהתפרסם המסלול המדויק שבו הם טיילו.

באותה שבת שהתיירים מקוריאה הסתובבו בארץ, שהיתי בשבת בים המלח. בשבת אחה"צ גיליתי קבוצת תיירים מיפן חולפת ועוברת אל הבריכה שבקומה הראשונה.

ניגשתי בפחד לקבלה ושאלתי: "סליחה, מה עושה פה הקבוצה הזו?".

ענו לי: "כל עוד הגבולות פתוחים, מי אנחנו שנסגור?".

כששמעתי על הקבוצה הנגועה מקוריאה הדרומית, שהתארחה בשבת בים המלח, חששתי לרגע שזוהי הקבוצה, עד שנודע לי שזו קבוצה אחרת.

לא נכנסתי לבידוד, לא הייתי צריכה, רק הבנתי את מה שהבינו כולם אט אט: "פרצה קוראת לגנב". רוצים שאנשים לא יידבקו? סגרו את הפרצה! דאגו שאיש לא יצא ואיש לא יבוא, וכך, אולי, היו נמנעים כל מקרי הקורונה הנוראיים שהתפרצו ביתר ארצות העולם.