הרב יצחק זילברשטיין
חילץ את הרכב שנתקע על פסי הרכבת, ותבע אותו לעצמו...
שמעון לא איבד עשתונות והשיב בשלווה: "ברגע שנטשת את הרכב וברחת מהמקום, הרכב הפך להיות הפקר גמור, ואני זכיתי בו!..."
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- ז' אייר התשע"ה
מעשה שהיה בראובן שנסע במכוניתו יחד עם בני משפחתו. בדרך עמד לחצות פסי רכבת, ולפתע כבה המנוע, והמכונית נתקעה על הפסים. ראובן ניסה לחלץ את המכונית ולא הצליח, וגם לא מצא שום אדם באזור שיחוש לעזרתו. פחד נורא תקף את בני המשפחה מפני בואה של הרכבת. תוך כמה שניות פינה ראובן את כל בני המשפחה, והם ברחו מהזירה, כדי להציל את נפשם מהאסון שחלילה עומד להתרחש.
לפתע הגיע למקום שמעון, וכשראה את המכונית התקועה, יצא ממכוניתו, ובתושייה גדולה הצליח לחלץ את המכונית מהפסים, וכעבור כמה רגעים הרכבת הדוהרת עברה בשלום. ראובן עצר את שמעון, והודה לו מקרב לב, "זכית למנוע אסון, והצלחת בתעוזה רבה להציל את רכבי".
וכאן הגיעה תגובתו המדהימה של שמעון: "אני הוא זה שצריך להודות לך ידידי היקר. בזכותך זכיתי ברכב יוקרתי...". חשכו עיניו של ראובן והתרעם: "כיצד תאמר כן, הלא זהו רכבי שרכשתי אותו בהון רב".
שמעון לא איבד עשתונות והשיב בשלווה: "ברגע שנטשת את הרכב וברחת מהמקום, הרכב הפך להיות הפקר גמור, ואני זכיתי בו!..."
ראובן המשיך להתווכח עמו, אך שמעון בשלו, "הרכב עבר כעת לבעלותי"!
עם מי הדין?
המציל מזוטו של ים
נאמר במסכת בבא מציעא (כ"ד.): "המציל מן הארי ומן הדוב (מדובר במקרה שכִּבְשה של אדם עומדת להיטרף על ידי אריה או דוב, ואדם אחר בא והצילה משיני חיית הטרף), ומן זוטו של ים (מקום בשפת הים, שדרך הים לחזור לאחוריו לשם, וחוטף כל מה שמוצא שם והולך) - הרי אלו שלו (של המציל), מפני שהבעלים מתייאשים מהם". וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רנ"ט ס"ז): "המציל מהארי והדוב, ומזוטו של ים - הרי אלו שלו, אפילו הבעל עומד וצווח".
לאור הדברים, גם בשאלתנו הדין יהיה ששמעון זכה ברכב, משום שראובן ברח והתייאש מהרכב כי היה בטוח שיהרס על ידי הרכבת, והצלתו של שמעון היתה בגדר המציל מזוטו של ים, (ויצויין, שבמקרה דנן לא היה הרכב מבוטח ב'ביטוח מקיף', כך שבמקרה של פגיעה, ראובן לא היה מקבל את דמי הרכב מחברת הביטוח)[1].
אולם, הרמ"א (שם) כתב, שהגם שמן הדין המציל זכה חרף זעקותיו של בעל החפץ, "מכל מקום טוב וישר להחזיר"! ולכן, אף על פי שמן הדין הרכב שייך כעת לשמעון, מכל מקום כדי לעשות הישר והטוב, ראוי שיחזיר את הרכב לראובן, ויוכל לתבוע ממנו את שכר הטרחה עבור הצלת הרכב (יעויין חו"מ סי' רס"ד).
העברת בעלות הרכב ע"ש שמעון
לאחר ששמע שמעון את הפסק הנ"ל, החליט שאינו מעוניין לנהוג בלפנים משורת הדין, אלא כפי הדין, דהיינו לזכות ברכב. אמנם כאן התעוררה בעיה - למעשה הרכב רשום על שמו של ראובן, אך זה אינו מוכן לעשות 'העברת בעלות' עבור שמעון, כך שעל פי החוק, שמעון אינו יכול לנסוע בו[2]. ומשכך, תובע שמעון מראובן: 'הרכב הרי שייך לי ולך אסור להשתמש בו, ומדוע אפוא שלא תעביר את הבעלות על שמי?'.
ונשאלת השאלה: האם ראובן צריך לחתום לשמעון על העברת הבעלות, או שמא יכול לומר שאינו רוצה לחתום?
חתימת הבת על וויתור הירושה לאחיה
יתכן לפשוט נידון זה, ממה שדנו הפוסקים (יעויין 'פני משה' לר"מ בנבנישתי ח"ב סי' ט"ו), בנוגע למדינות שלפי חוקיהם הבת יורשת את נכסי אביה אף במקום שיש בן, בעוד שעל פי דין תורה אין זכות לבת לקחת נכסים אלו, ודנו רבותינו - האם חייבת הבת ללכת לערכאות כדי לחתום בטאבו על העברת הנכסים לרשות הבן? - המהרי"ט סובר, שחייבת ללכת ולחתום בחינם, מדין השבת אבידה. והמהר"י בסאן סובר, שאי אפשר לחייבה לחתום, ותוכל לדרוש מאחיה שיפייסנה בממון כדי שתחתום.
ואולי שאלתנו - בדבר חובתו של ראובן לחתום לשמעון על העברת הבעלות - תלויה במחלוקת הפוסקים הנ"ל.
אולם, אמר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שיותר נראה שבנידוננו לפי כל השיטות ראובן אינו חייב לחתום לשמעון, משום שמלכתחילה היה ראוי לשמעון לנהוג במידת הישר והטוב, ולהשיב את הרכב לראובן (כפי שנפסק ברמ"א דלעיל), ואם שמעון אינו מתנהג כך, אף ראובן אינו צריך לנהוג עמו בדרך הישר והטוב! (כלומר, אף על פי שבדרך כלל, יש חובה לחתום מדין השבת אבידה לפי חלק מהשיטות, מכל מקום נראה שכל זה דוקא במקרה שאין על השני מצוה להחזיר את החפץ, אבל בענייננו, שעל שמעון יש מצוה מצד הישר והטוב להחזיר את הרכב לראובן, באופן כזה אין על ראובן מצוה של השבת אבידה, שכן אין הרכב נחשב ל'אבידתו' של שמעון, משום שאדרבה, מן הראוי שיוציאנו מתחת ידו וישיבנו לראובן).
וממילא, אם ראובן אינו חייב לחתום לשמעון, ובמצב הזה הרכב יהיה מונח אצל שמעון כ'אבן שאין לה הופכין', הרי שכעת שמעון צריך להשיב הרכב לראובן, כי יש בכך מדת סדום להשאיר אצלו את הרכב בלא שימוש, בעוד שראובן יכול להשתמש בו, והרי כופין על מדת סדום (כמבואר במסכת ב"ב י"ב:)[3].
ומכל מקום, נראה שצריך ראובן לשלם לשמעון את הממון שהיה יכול להשיג אילו היה מוכר את חלקי החילוף של הרכב, וכמו כן ישלם ראובן עבור הטרחה בחילוץ הרכב.
לסיכום: מעיקר הדין שמעון זכה ברכב, אך טוב וישר ינהג אם יחזיר אותו לראובן, וראובן ישלם עבור הטרחה בהצלת הרכב. אך גם אם יחליט שמעון להשאיר את הרכב אצלו, מכל מקום מאחר וראובן אינו חייב לחתום שהרכב עבר מבעלותו (כך שלשמעון אין אפשרות להשתמש ברכב), ממילא שמעון צריך להשיבו לראובן, כי כופין על מדת סדום. וראובן ישלם לשמעון את דמי חלקי החילוף שהיה יכול למכור.
[1] והנה, מבואר במסכת בבא קמא (י"ז:) שאם זרק אדם כלי של חבירו מראש הגג, ובעודו באויר, בא אדם אחר ושברו במקל - הזורק חייב והמשבר פטור, משום ד'מנא תבירא תבר' (-כלי שבור שבר), כלומר, הכלי נחשב כשבור משעה שנזרק. והתוס' (שם ד"ה זרק) חידשו, שדברי הגמרא אמורים דוקא בכלי שנזרק מראש הגג, אך במקרה שזרק אדם חץ לעבר כלי מסוים, והחץ היה עתיד לפגוע בכלי בעוד זמן קצר ולנפצו, ובינתיים בא אדם אחר ושבר את הכלי - הדין הוא שרק השני ששבר את הכלי חייב, ואילו זורק החץ פטור, מכיון שבשעה ששבר השני את הכלי, הוא עדיין היה נחשב כחפץ שלם השווה ממון, ולא חל עליו שֵם של כלי שבור, ולפיכך רק השני נחשב למזיק.
ושאלו רבותינו האחרונים: מדוע הגמרא אומרת שהפטור של השני ששבר את הכלי במקלו הוא משום דמנא תבירא תבר, הרי בשעה שהכלי עומד ליפול ולהישבר, מצב זה הוא בגדר 'זוטו של ים', והכלי נחשב כאבוד מבעליו ומכל אדם, ואם כן ברור שהשני יהיה פטור אף אם נאמר שחיוב הנזק הוא רק כשנשבר בשעת נפילתו? וכן קשה לכאורה על התוס', מדוע חייבו את שובר הכלי לפני שהחץ ניפצו, הרי הכלי אז אבוד מבעליו, וממילא נחשב להפקר, ומדוע אפוא יתחייב שוברו בדמיו?
ומצינו בזה כמה ביאורים: א) בנתיבות המשפט (סי' רס"א סק"א) מבואר, שבדין הזורק כלי מראש הגג, מדובר באופן שקיימת אפשרות מסוימת להציל את הכלי, ולכן בעליו אינו מתייאש ממנו, (מה שאין כן בדין זוטו של ים, שלא קיימת שום אפשרות לבעלים להציל את החפץ). ב) בספר אמרי משה (סי' ל"א) ביאר, שמאחר ויש מי שישלם את דמי החפץ (הזורקו מהגג או זורק החץ), ממילא החפץ שווה דמים לבעליו והוא אינו מתייאש גם מעצם החפץ (וע"ע בחזו"א ב"ק סי' י"א סק"ט). ג) בחידושי מרן רי"ז הלוי (הל' גזו"א) ביאר, שיסוד הדין של אבודה ממנו ומכל אדם, הוא מדין 'הפקעה' - שהופקע החפץ מרשות בעליו. ולפי זה, לא שייך ההיתר דאבודה, אלא רק במקום שחל הדין דאבודה להפקיע את גוף החפץ בעצמותו מרשות בעלים, אבל אם גם לאחר האבידה, נשאר בהחפץ קצת שיווי, שראוי לחול על זה דין זכות בעלים, שוב לא שייך בזה ההיתר דאבודה כלל, ולכן, כיון שבחרסין (בשברים) יש קצת שיווי, אי אפשר לדון מדין זוטו של ים בחפץ שעומד להישבר.
כאשר נבוא לדון בנידוננו, לאור דרכי ההבנה הללו, נבחין, שלפי שני הדרכים הראשונות, אכן הדין של 'זוטו של ים' שייך כאן, משום שכאשר ראובן ברח מהרכב, הוא לא ראה שום אפשרות של הצלת הרכב (ולא הבחין בשום אדם בקרבת מקום), וכמו כן לא היה כאן שום מזיק שיתחייב לשלם את דמי הרכב, ולכן הרכב נחשב אבוד ממנו. אולם, לאור דברי הגרי"ז, יש לדון, שגם בשאלתנו יישארו לראובן שברי הרכב (לאחר פגיעת הרכבת, ויוכל אולי למכור את גרוטאות המתכת שיישארו), ואם כן, לא חל כאן דין זוטו של ים, והרכב נשאר לכאורה ברשות ראובן ולא זכה בו שמעון.
ברם, אמר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שנראה שאין זו טענה, משום ששברי מתכת אלו, אינם שווים מאומה לבעל הרכב, אלא אדרבה, רק גורמים לו לנזק, שיצטרך לדאוג לגרר שיגיע על מנת לפנותם וכו', כך שההוצאה גדולה יותר מההכנסה, (אולם, הכל לפי העניין, ויתכן שלפי המציאות השברים יהיו שווים לו יותר מההוצאה, או שיש לו זכאות לגרר, ואם כן, עדיין יש מקום לדון שהרכב נשאר ברשותו של ראובן, על פי ביאורו של מרן הגרי"ז).
[2] וגם אם הביטוח של ראובן אינו מגביל נסיעת אחרים ברכב, מכל מקום ראובן יכול לבטל לאלתר את הביטוח שלו, ושמעון לא יוכל לעשות ביטוח חדש לרכב שאינו רשום על שמו.
[3] אולם, נראה שבמקרה ששמעון הוא איש עני, אם כן הוא אינו חייב לנהוג בלפנים משורת הדין ולהחזיר את הרכב לראובן (יעויין ברמ"א בחו"מ סי' רנ"ט ס"ה), וממילא ראובן צריך לחתום לו (לפי השיטה הנ"ל שהבת צריכה לחתום לאחיה).