הרבנית ימימה מזרחי: "זו היתה התאונה של חייו. מאז הוא לא חזר הביתה"

ושוב תאונת דרכים כל כך נוראה. ילדים מסיימים את חייהם בשנייה אחת, בכזו אכזריות. "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ",^[1] יאמר יוסף לאחים שלו אחרי שהם חוזרים הביתה, אחרי שהם כבר מצאו את האח האובד. "דווקא עכשיו אל תהיו זחוחים, אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ!"

כי יוסף יודע מה זה תאונת דרכים. הוא יודע שאפשר לצאת לדרך בכזו תמימות, בכאלה כוונות טובות, ולעולם לא לחזור שוב הביתה, לא עלינו. הוא יוצא כילד קטן לחפש את האחים שלו – "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". ואומרים לו: "הם נסעו בכביש אחר, לכיוון אחר. נָסְעוּ מִזֶּה!"^[2] והתאונה של חייו - יותר הוא לא יחזור הביתה.  

'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ' ורש"י מבאר: אַל תַּפְסִיעוּ פְסִיעָה גַסָּה,^[3] כי הדרכים הן המרחב של גסי הרוח, אלה שלא רואים בעדינות מי שהולך לידם, מי שנמצא לידם. כמה להיזהר, כמה!

וכשיוסף אומר להם כך, הוא בעצם אומר: "אתם גרמתם לכזאת תאונה נוראה בחיים של כל המשפחה שלנו. כמה צער הוספתם כשנסעתם בכביש שלכם וסירבתם להיות רגישים לתנאי הדרך, סירבתם קצת לראות מישהו שנוהג אחרת מכם. יש לכם אח שקצת שונה מכם. תתאמו את הנהיגה שלכם לנהיגה שלו. החיים של עם שלם, של משפחה שלמה, יכולים להיהרס בגלל נוֹהַג, בגלל נהיגה זחוחה וגסה וכל כך לא זהירה".

ואני לימדתי השבוע דווקא מתוך ספר נדיר שנתנה לי זיוה מאיר הנהדרת, ספר של אמא שלה, הרבנית יהודית קוק עליה השלום שנהרגה בנר רביעי של חנוכה בתאונת דרכים עם בעלה הצדיק ושניים מילדיה. היא כתבה פירוש ל'סיפורי המעשיות' של רבי נחמן מברסלב. לקחתי אותה איתי לאומן והתרגשתי מזה מאוד מאוד. דווקא היא, מתוך הדרך, נתנה לנו אוֹר בְּהִירוּת הַדֶּרֶךְ.^[4] מדהים.  

היא כותבת שרבי נחמן לא מפסיק לדבר על אבדות: בת המלך שהלכה לאיבוד, שני ילדים שאובדים ביער, אבן טובה שהולכת לאיבוד. מה קורה כשיש מישהו, או משהו, שאבד לנו? הרי יוסף הוא הבן האובד ומה עושים כדי להשיב אותו הביתה?

אז האחים שונאים אותו ומנסים להיפטר ממנו ולמכור אותו ובפרשתנו, 'ויגש', המדרש יכתוב שהם מוכנים אפילו לבעוט בו גם עכשיו, בהיותו מושל.^[5]  ו... זה לא עובד. כשמשהו הולך לנו לאיבוד, אנחנו לא יכולים להמשיך באותה הדרך שבה היינו עד כה. צריך גם קצת ללכת לאיבוד מהמקום שבו אנחנו נמצאים ואיך קוראים לזה - 'לגשת'. לגשת פסיעה אחת קדימה מהמקום שנתקענו בו.

וזה קשה. אנחנו לא מסוגלים לזוז. "הוא עשה לי", "היא אמרה לי" - וכל המשפחה נדרסת חס וחלילה! אתם חייבים – איך רבי נחמן אומר את זה מדהים – תפסיקי להעתיק אותך מיום ליום ומשנה לשנה, להישאר בדיוק כמו זו שהיית אתמול, כמו זו שהיית שלשום או בשנה שעברה. מה כן? תעתיקי את עצמך - ממקומך. פסיעה אחת קטנה (מדהים איך למילה אחת יש שני פירושים הפוכים לחלוטין!).^[6]   

שיא המתח בפרשתנו. הגביע נמצא באמתחתו של בנימין ומושל מצרים מאיים להשאירו אצלו, כעבד. האם התרחיש הנורא הזה יקרה? האמנם יילקח בנימין מאביו ומאֵחיו ויישאר במצרים? מה יהיה?  

ואז: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה.^[7]  "אין לי מושג מה קורה כאן", הוא אומר. "אני מול איש מסתורי, מושל מצרים שמתעתע בי. אני לא מבין מה הוא רוצה ממני. ואני זז פסיעה אחת לכיוונו, מנסה להבין מה יש לו, מה כואב לו". וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה ופתאום – רעידת אדמה שהוא לא היה חולם עליה בכל: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם!" ^[8] צועק מושל מצרים ונופל על צווארי בנימין ובנימין נופל על צוואריו, ובכי גדול.  

זו - גאולה. זו פרשת הגאולה. לדעת שכשאבד לנו משהו יקר, גם אנחנו צריכים קצת ללכת לאיבוד, לעבד קונספציות ותקיעוּיוֹת שאנחנו נמצאים בהם שנים. אנחנו לא יכולים לצפות שנישאר תקועים במקומנו והאבדה תשוב אלינו.

הגעת למדור לחיפוש קרובים. פסיעה אחת קדימה, אל זו שאנחנו כועסות עליה, זו שאנחנו לא מבינות אותה. אנחנו מעתיקות (מזיזות) את עצמנו קצת ממקומנו ופתאום, אבדה ענקית שלא חשבנו שתחזור אלינו, חוזרת, ובענק.

נכון, אפשר להתגושש. ואפשר פשוט לגשת, פסיעה אחת קדימה – אֶל הָעֲרָפֶל.^[9] בלי להבין מה יצא מזה ופתאום, חוזרים הביתה לשלום. הלוואי שנזכה.  

מראי מקום:

[1] בראשית מ"ה, כד.

[2] בראשית ל"ז, טז-יז.

[3] רש"י, בראשית מ"ה, כד.

[4] "חיי מוהר"ן" לרבי נתן מברסלב, רצא.

[5] עפ"י מדרש בראשית רבה צ"ג.

[6] רבי נחמן מברסלב, 'מעשה מצדיק שנפל לעצבות', בתוך 'סיפורי מעשיות'.

[7] בראשית מ"ד, יח.

[8] בראשית מ"ה, ד.

[9] רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן", חלק א', קטו.