"הרופא אמר: 'אם את לא רוצה אסון נוסף במשפחה, תחתמי על ניתוח הרגע'"

"נהוג לומר שהקב"ה הוא הבימאי הגדול מכולם, וכך בדיוק הרגשתי לפני 14 שנה, כשהעולם שלי התנפץ בבת אחת", אומרת דליה איגל, ולוקחת נשימה עמוקה.

קשה לה להמשיך לדבר. "כששואלים אותי בת כמה אני עונה בצחוק 'תלוי לפי איזו ספירה', ואז אני נוקבת בגילי האמתי וגם מציינת שאני בת 14", היא מוסיפה, "כי מבחינתי החיים שלי הפסיקו אז והתחילו שוב מחדש. יש הרבה דברים שאני רואה אחרת דווקא בשל השנים שחלפו, יש דברים שאפילו מתחדדים לי מאז אותו יום. אני לא דליה שהייתי. ממש לא".

על פניה של דליה קורן אור מיוחד לאורך כל השיחה, ובכל זאת, כשהיא חוזרת לאותו יום קשה מנשוא, מציפה אותה עננה. "הייתי בת 39, בחודש שביעי של הריון, לפני לידת בתי. בעלי הלך באותו יום לעבודה, וקבענו להיפגש בצהריים כדי לארגן את חדר הילדים מחדש, לקראת הלידה. הוא לא חזר כפי שסיכמנו ואף לא ענה לטלפונים. לא הבנתי מה קרה, כי מאוד לא אופייני לו לא להגיב. בינתיים הבת הגדולה שלי, שהייתה אז בת 12, חזרה הביתה, ואני אמרתי לה: 'יש לי תחושה לא טובה, אני חושבת שמשהו קרה לאבא'. כך גם אמרתי לאחותי, כשהתקשרתי אליה בהיסטריה. היה ברור לי שקרה משהו למאיר, רק שבעיני רוחי ראיתי אותו עם רכב מעוך בתאונת דרכים, ומסתבר שהתסריט היה אחר.

"אחרי אינספור טלפונים והמתנה של כמה שעות, הגיעו לביתי שניים מגיסיי בסבר פנים רציני. אחד מהם אמר לי בבכי: 'משהו קרה למאיר', ואני זוכרת שהגבתי: 'אל תעבדו עליי, אם היה קורה לו משהו, הייתם רצים לבית החולים ולא באים אליי'. ואז הם המשיכו וסיפרו שמאיר עבר דום לב במשרד, הזעיקו מד"א וניסו לעשות לו החייאה, אך ללא הצלחה. הוא נפטר במקום".

דליה עוצרת לרגע ומדגישה כי מאיר היה בגילה, בן 39 בסך הכל, ונפטר בשבוע בו נולד. "הוא היה אדם בריא לגמרי", היא מדגישה, "בקיץ הקודם הוא שירת במלחמת לבנון השנייה, במלוא הכושר והכוחות. כמעט אף פעם הוא לא ביקר אצל רופא, עד כדי כך שאחרי פטירתו ביקשו את התיק הרפואי שלו ופשוט השבתי שאין לי".

מאיר איגל ע''ה

איך מרגישה אישה בת 39 כשנודע לה כזה דבר?

"הלם מוחלט וצער כבד מאוד. את מאיר הכרתי כבר בגיל חמש עשרה וחצי ומעולם לא הציעו לי אף בחור אחר. במשך שנים היינו ישות אחת – דליה ומאיר, והזוגיות בינינו הייתה מדהימה ומיוחדת. כשהנורא מכל קרה חשבתי מיד כך שנפרדנו מבלי להיפרד, ועל כך שלעולם לא נתראה יותר. רגע אחר כך גם חשבתי על התינוקת שעומדת להיוולד בעוד כחודשיים ולעולם לא תכיר את אביה. למעשה, רק מאיר ואני ידענו שזו בת, ובכלל לא הבנתי איך אוכל ללדת בלעדיו. הרי תמיד הייתי אומרת שבעלי הוא האפידורל שלי".

הלם, צער ואובדן

דליה זוכרת כי בדיוק שנה קודם לכן, בזמן מלחמת לבנון השנייה, היא קראה כתבה על טייסים שנהרגו במלחמה, ואחת מנשותיהם סיפרה שהיא בדיוק לפני לידה. "הכתבה הזו כל כך העיקה עליי, ואמרתי אחר כך למאיר שאני פשוט לא מבינה איך האישה הזו תלד, הרי זה בלתי אנושי ללדת בכזה מצב. לא העליתי בדעתי ששנה לאחר מכן אהיה אני באותה סיטואציה בדיוק".

דליה מהרהרת לרגע, מחשבותיה סוחפות אותה לאותם ימים. "כשאני מתבוננת כיום על הפרק הזה בחיים שלי, אני קוראת לו 'חיים ומוות בריקוד משותף'. הרי לידה היא מאורע כל כך משמח של הבאת חיים חדשים, ומצד שני הסיטואציה בה היינו הייתה של קטיעת חיים. ניגוד בלתי אפשרי".

והיו לך גם שלושה ילדים קטנים בבית... מה היה איתם? איך הם קיבלו את ההתמודדות?

"הבת הקטנה שלי בדיוק התחילה כיתה ב' ויום ההולדת שלה חל בתוך השבעה, לפניה היה ילד בן עשר ובת בכורה בשנת בת מצווה. היינו אמורים לחגוג לה את הבת מצווה עוד לפני פטירתו של מאיר, אבל מכיוון שהוא היה בשנת אבל על אביו, הבת התעקשה שנחכה שתסתיים השנה ורק אז נקיים את החגיגה. למרבה הצער היא נערכה לבסוף בלי מאיר".

ומה הסברת לילדים?

"אני זוכרת שאמרתי לילדים שוב ושוב שיתמות זה כוח. אם נבחרנו לכך סימן שיש לנו כוחות ואנחנו יכולים להתגבר, זה אומר שהקב"ה סומך עלינו. היו עוד הרבה דיבורים גבוהים שאמרתי להם באותה תקופה, אני לא בטוחה שהם ממש הבינו כל דבר, אבל עבורי זה היה ה'אני מאמין' של החיים".

החיים לאחר השבעה לא שבו להיות כפי שהיו. "היה שבר גדול מאוד-מאוד", אומרת דליה ונאנחת. "גם היום קשה לי להיזכר בזה, למרות שחלפו כבר ארבע עשרה שנה. זו הייתה תקופה נוראה, עם הרבה בכי וכאב. ניסינו להמשיך בחיים, אבל לא הבנתי איך אני חיה בכלל. אני חושבת שהדבר היחיד שנתן לי כוח אלו הילדים שהיו זקוקים לי והידיעה שיש בתוכי חיים חדשים. הבנתי שהמשימה שלי היא להביא אותם לעולם ולגדל תינוקת שמחה וילדים בריאים בגופם ובנפשם".

בינתיים ניסתה דליה להמשיך את השגרה ככל האפשר. "מי שהביט מבחוץ לא הבין מאיפה יש לי כוחות", היא נזכרת, "כבר בחג הסוכות, שבוע אחרי שמאיר נפטר, יצאנו לטיולים ברכב המשפחתי. נסעתי ובכיתי, כל כך לא הייתי רגילה לנהוג. הרי מאיר היה תמיד הנהג ואני החלפתי אותו רק כשהיה עייף. אחר כך חזרנו לשגרה, הילדים היו הולכים מידי בוקר למוסדות ואני עזבתי את העבודה, כדי להיות איתם ולגדל אותם בכל המובנים – גם הפיזי וגם הרגשי והעמוק יותר, כדי שיצליחו לצמוח מתוך ההתמודדות. הייתי בוכה המון, אבל גם מתפקדת. מבינה שזהו התפקיד שלי כעת, ואני עושה את מה שמוטל עליי".  

דליה מספרת שמשפחתה תמכה בה ועזרה מאוד לאורך כל הדרך. "אחותי הפגישה אותי לפני הלידה עם נשים שהיו בסיטואציות דומות, כדי שאשמע מהן מה עשו, אבל זה לא באמת עזר לי, כי הן היו במרחק של עשר שנים ויותר מהאירוע, ואני רציתי לפגוש נשים במצבי, כיום.

"בסופו של דבר התקיימה הלידה במועד, היא לא הייתה קלה, אבל חברה טובה שהיא גם מיילדת הייתה איתי ודאגה לי מאוד, וגם הקפידה על כך שאשאר בבית החולים ימים נוספים כדי להתאושש ולא אמהר לחזור הביתה. אחרי הלידה אחותי דאגה שיהיה מישהו שיישן אצלי כל יום ויעזור לי עם הקטנה. גם השכנים והחברים מסביב התגייסו לעזור באותה תקופה, הזמינו אותנו לארוחות וממש חיבקו אותנו. אני חושבת שהאסון שלנו טלטל את כל הסביבה וכולם רצו לעזור. אני לגמרי מכירה להם תודה על כך.

"כמובן שלפני כל דבר אחר הקב"ה נתן לי כוח ובאותם ימים דיברתי אתו המון. קיבלתי הרבה כוח מההבנה הפשוטה שהקב"ה נמצא בתמונה והכל נעשה בהשגחתו. הוא מנהיג ומשגיח על הכל. אחד הזמנים הקשים היו בלילות שבת הארוכים, הילדים היו נרדמים ואני נשארת ערה לבד, עם המחשבות. הייתי פותחת את הספר 'נתיבות שלום' של האדמו"ר מסלונים ומתעלה לעולמות עליונים".

התינוקת החדשה הייתה רגע של אושר בתוך הכאב, או שהיא דווקא העצימה אותו?

"התינוקת הייתה קרן אור עצומה", מתרגשת דליה, "הרגשתי כאילו פרוז'קטור גדול של אור נכנס אלינו הביתה. גם הילדים היו כל כך מאושרים ונרגשים, אבל מעבר לכך ובלי שום קשר - היה קושי אמתי. אני זוכרת את עצמי קמה לתינוקת בלילות, כשהדמעות החמות זולגות לי על הלחיים, ובכל זאת אני מקפידה לחייך אליה, מתוך ידיעה שהיא צריכה לראות אמא שמחה וחזקה. בסופו של דבר אני חושבת שזו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לתת לה – אמא שמצליחה לאהוב אותה, לדאוג לה ולחייך אליה, גם כשהיא נמצאת בשבר הגדול ביותר של החיים שלה".

האסון מכה בשנית

לפעמים ישנה תחושה שכאשר מתרחש אסון הוא מהווה מעין תעודת ביטוח לכל המשפחה, שהרי לא ייתכן שהקב"ה יכה בשנית. "כך בדיוק הרגשתי אחרי הפטירה של מאיר", אומרת דליה, "היה כל כך ברור לי שמעתה יהיה רק טוב. לא יכולתי לחלום שהקב"ה יבוא לפגוש אותי שוב".

למרבה הצער זה קרה, ומהר מאוד. כשהתינוקת הקטנה הייתה בת שמונה חודשים הגיעה איתה דליה לרופאת עיניים לצורך מעקב אחרי פזילה שהתגלתה כבר לאחר הלידה. "לא דאגתי", היא אומרת, "כי בטיפת חלב אמרו לי כל הזמן שזו פזילה טבעית, שיש להרבה תינוקות. אבל כשהרופאה ראתה את העין של התינוקת היא נתנה בי מבט חמור סבר ושאלה: 'למה באת רק עכשיו?' לפי הטון הבנתי שהדברים לא פשוטים והסברתי 'בעלי נפטר לפני פחות משנה'. בשלב הזה ראיתי שהרופאה כמעט נופלת מהכיסא. היא בבת אחת שינתה את הטון ואמר: 'יש משהו שמכסה את העין של הבת שלך, וקשה לזהות מהו. תבואו מחר לשניידר ונעשה שם אולטרסאונד'. כשיצאתי היה ברור לי שקורה משהו מאוד לא טוב, ולמחרת בשניידר אכן קיבלתי אבחנה ברורה – לתינוקת המתוקה יש גידול ממאיר וסרטני בעין. עוד באותו יום הופנינו לבית החולים הדסה, לצורך התחלת טיפולים".

התינוקת חן

כאן עוצרת דליה ומציינת שהגידול שהיה לבתה נקרא 'רטינובלסטומה' והוא אחד הגידולים השכיחים ביותר בקרב תינוקות וילדים. ניתן לזהות אותו כאשר מצלמים את התינוק ורואים שהאישון אינו אדום, אלא לבן. במקרים כאלו יש ללכת מיד לבדיקה אצל רופא עיניים.

"בהדסה נכונו לנו בשורות קשות נוספות", היא ממשיכה, "שכן הרופא עשה אולטרסאונד לעין והראה לי את העיגולים הרבים המעידים על הגידול, ואז הוא עבר לעין השנייה שלכאורה הייתה בריאה, ופתאום הראה לי גם שם את אותם עיגולים. המשמעות הייתה ברורה - הגידול המסוכן קיים בשתי העיניים".

מה הרגשת באותם רגעים?

"הרגשתי שנפל לי על הראש בניין, אני לא יודעת איך לא מתתי במקום, אפילו לא התעלפתי. אני זוכרת את עצמי נושאת עיניים לשמיים ושואלת את הקב"ה: 'איך אתה רוצה שאסתדר? אני לבד, אישה אחת עם כתפיים קטנות ושלושה ילדים בבית. התינוקת שנתת לנו הייתה קרן האור היחידה בחיינו, וכעת היא בסכנת חיים?'"

היה בך כעס על אלוקים?

"אף פעם לא הרגשתי כעס, אבל הייתה הרגשה של כביכול 'מה הוא רוצה ממני?' כשמאיר נפטר הסברתי לעצמי שהקב"ה מנסה להעביר לי מסר, הוא בעצם קבע איתי פגישה, ואם כך כנראה שהוא מחזיק ממני ומאמין בי. אבל כשהפגישה הגיעה בפעם השנייה כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת. אמרתי להקב"ה: 'עד כאן, אני לא יכולה לגדל ילדה עיוורת, לא אעמוד בזה'".

"הרגשתי כמו בעקידת יצחק"

באותם ימים התחיל מרתון של טיפולים, ודליה מציינת לשבח את פרופ' מיקי וינטראוב שעבד באותה עת בהדסה והעניק לכל המטופלים יחס אמפתי וטיפול מסור ויוצא דופן. "היינו בידיים הטובות ביותר שיש, ובכל זאת ההתמודדות הייתה נוראה. נסעתי בקביעות עם התינוקת לבית החולים, לפעמים כשהיא רעבה ולא רגועה, כי היה עליה להיות בצום לפני בדיקו שנעשו בהרדמה. היו גם תופעות לוואי של כימותרפיה, כמו בחילות, חולשה והקאות, ובעיקר היה את הפחד המצמית מכך שהיא תאבד את מאור עיניה".

ואז נכנס לתמונה שכן טוב בשם אילן. "הוא פנה אליי ושאל במה אפשר לעזור", נזכרת דליה, "השבתי לו שהדבר שאנו זקוקים לו כעת הוא אחד ויחיד – תפילות. אילן שמע את הדברים ונרתם למשימה בצורה יוצאת דופן. הוא הפיץ תפילה שהתפרסמה ממש בכל רחבי העולם ואף פתח ליווה קבוצה של 70 אלף אנשים שהתפללו מידי יום. הוא גם לקח על עצמו את המשימה לאסוף את כל המיילים שנשלחו מהרבה אנשים טובים עם עצות או ברכות, והיה מעביר לי רק את אלו עם המידע החשוב. באחד מהמיילים הללו כתב לי המזכיר של הרב מרדכי אליהו שאפנה אליה בקשר לשם של התינוקת".

כאן התברר לדליה שהשם שהעניקה לתינוקת עם לידתה - 'יהל חן' עלול להיות בעייתי. "המזכיר, לאחר שיחה עם הרב, הסביר לי שהשם חן הוא בסדר גמור, אך את השם 'יהל' יש להוריד. אני הסכמתי מיד. מלכתחילה לא הייתי שלמה עם השם הראשון, חשבתי תמיד שהוא לא הסגנון שמאיר היה בוחר ובכלל, בפעם היחידה שדיברנו על בחירת שם, השם היחיד שהועלה היה 'חן'. כך נשארה התינוקת בשם חן. והוא אכן הולם אותה בצורה לא רגילה, שכן מאז שהייתה קטנה היא נושאת חן בעיני כל רואיה".

המיילים המשיכו לזרום, ביניהם היו הצעות של רופאים מחו"ל לשתף את חן הקטנה במחקרים פורצי דרך או של חוקרים שבישרו על טיפולים חדשניים, מאידך היו אנשים שסיפרו שהם הולכים מידי יום לכותל כדי להתפלל עליה ומאות נשים שהפרישו חלה. חן נגעה בלבבות של כולם.

"בינתיים המשכנו בטיפולים", מציינת דליה, "ובמקביל התרוצצתי בין קברי צדיקים ובבתים של רבנים, הרגשתי שאני עושה כל השתדלות אפשרית, מרעישה עולמות עליונים ותחתונים, העיקר שהעיניים של בתי יינצלו. רק לחו"ל לא נסענו, כי הרופאים הסבירו שמדובר בטיפולים מאוד מסוכנים ועם זאת ניסיוניים. לא כדאי לקחת את הסיכון".

מה הייתה התחזית של הרופאים?

"הרופאים אמרו לי כבר מההתחלה שבסך הכל זהו גידול ידידותי, עם למעלה מ-90% אחוזי החלמה, אבל הוא סרטני ועלול לגלוש גם למוח, לכן מוכרחים לטפל בו על ידי כימותרפיה וכנראה גם על ידי הוצאת עין אחת או שתיים. במילים אחרות – לא נשקפה לחן סכנת חיים, אבל בהחלט סכנת עיוורון".

ואז הגיע היום בו הרופא הבין שאין מנוס. "הוא פנה אליי ואמר לי שהוא יודע עד כמה המצב קשה לי, אבל הוא מבקש ממני שאם איני רוצה עוד אסון במשפחה, אקבע בהקדם תור לניתוח להוצאת העין בשלב בו שולטים על הגידול ולא אחרי שמאבדים שליטה. הבנתי שאין ברירה וכשכל גופי רועד קבעתי תור לניתוח, כשאני עדיין מאמינה שברגע האחרון הקב"ה ישנה את הגזירה".

בערב הניתוח עלתה דליה עם חן אל קברו של מאיר. "זה היה מחזה סוריאליסטי מאין כמוהו – תינוקת ועגלה בבית עלמין... אבל אני הצבעתי על הקבר והסברתי לה: 'אבא שלך נמצא כאן, והוא יזעק להקב"ה שיעשה נס'. באותה הזדמנות נשאתי עיניים לשמיים ואמרתי: 'הקב"ה, שלושה שותפים באדם ואני מרגישה שהגענו למצב בו הכוחות שלנו לא שווים - אתה ומאיר למעלה, ואני לבד למטה, אני חייבת שתעזור לי, תעשה נס".

דליה מציינת כי כשהיא יצאה מבית העלמין היה ברור לה שעומד להתרחש נס גדול, אם לא למענה, אז לפחות למען קידוש שם השם, שהרי בכל העולם התפללו לרפואתה של חן, והיה ברור כי ברגע שהתינוקת הקטנה תיוושע, יהיה רעש עצום. "לפני הניתוח עשו לה אולטרסאונד אחרון, ולצערי ראו בו שוב את העין מלאה בגידול. הרגשתי אכזבה עמוקה וצער גדול מנשוא. הדימוי שעלה בעיניי בזמן שחתמתי על הניתוח היה כמו בעקידת יצחק, כשאני מבינה שאין לי ברירה, אלא לאשר את הוצאת אחת העיניים".

אלא שהנס המתין לה דווקא בעין השנייה, שכן על אף התחזיות הקשות של הרופאים, הגידולים נעצרו בבת אחת ולא פגעו בראייה. "לחן המתוקה נשארה אמנם עין אחת, אך היא רואה בה טוב יותר מאנשים עם זוג עיניים. זהו משפט שעליו גידלתי אותה, וגם אמרתי לה תמיד: 'הקב"ה נתן לכולנו זוג עיניים לראות את יופי הבריאה, לך הוא נתן אחת, ואת רואה בה טוב יותר, ובאמת, מגיל קטן חן זחלה אחרי פירורים קטנטנים על הרצפה וראתה דברים שאחרים לא ראו. אחרי חמש שנים חגגנו לה מסיבת הודיה מרגשת, ובבת המצווה היא עשתה, איך לא, תכנית בנושא עין טובה".

עם הקב"ה יד ביד

מאז שעברה דליה את הטלטלה של חייה היא לא שבה לעבוד באופן רשמי, אך מצאה את עצמה משקיעה את זמנה בלימוד תורה, מוסר ובעיקר אמונה, כמו גם שיטת ימימה, אימון יהודי וחסידות, לצד קריאת מאמרים ומסירת שיעורים והרצאות לנשים. 

"אני עובדת בחיזוק שמו של השם יתברך בעולם, עובדת אצל ה'ב"ה, ותאמינו לי שזה הכי שווה ומשתלם", היא אומרת, "אני מנסה לחזק את כל מי שרק אפשר, כי בימינו יש כל כך הרבה ניסיונות והתמודדויות, כולנו זקוקות להרבה כוח. אני מחזקת גם את עצמי, כי תמיד זקוקים לכוחות, ומייחלת שאזכה בעזרת ה' בקרוב לבנות מחדש מערכת זוגית נוספת ולמצוא את האדם הנכון ביותר שיתאים לי".

אחד הנושאים עליהם היא מדברת בעיקר הוא נושא האמונה. "למדתי על בשרי כי הדרך היחידה לחיות את החיים מתוך ביטחון ובלי פחד, היא רק על ידי האמונה. זה לא במקרה שבמהלך הניסיון ראיתי באברהם אבינו דמות להשראה עבורי. אני באמת חושבת שההתמודדות שלו עם הניסיונות יכולה ללמד את כולנו המון – אברהם לימד אותנו לפנות תמיד להקב"ה ולבקש, והוא גם לימד איך אפשר לקום ולהתחיל חיים חדשים בכל מצב, אפילו מאפס. כוחו של אברהם נטוע בכל אחד מאתנו, ואם רק נלך בדרכיו החיים שלנו יהיו הרבה יותר טובים. אני גם מייעצת לאנשים המצויים בהתמודדות להתמקד קודם כל בטוב וב'יש', ולא לשקוע בכל מה שקשה ומרסק, כי זה בכל מקרה לא יתרום לנו שום דבר, והעיקר – לזכור כל הזמן שאיננו יכולים לבחור את מאורעות חיינו, אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך להגיב עליהם.

"העולם נברא אחרי שהיה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, אבל דווקא מתוך החושך הזה נולד האור הגדול. כדאי לזכור תמיד שגם כשחשוך זה זמני, זהו שלב הביניים, הוא זמני,  עד הזריחה. מניסיון, ככל שנמלא את עצמנו יותר בידיעות האלו, כך נקבל יותר כוח".

דליה בוחרת לסיים בסיפור קטן: "מסופר על האדמו"ר מצאנז שהגיע לארץ אחרי השואה בלי משפחה, לאחר שאיבד הכל, וכשנשאל איך הצליח להישאר עם כזו אמונה, הוא השיב – 'אחרי שעברתי הכל, הסתובבתי וראיתי שזה אבא, ואבא הרי אוהב את ילדיו, אז המשכתי בלי לדאוג. את אותה תחושה בידוק הייתה גם לי. מיד אחרי מה שקרה לי הסתובבתי, הרמתי עיניים לשמיים, גיליתי שזה אבא, ומאז אני צועדת אתו, יד ביד".

ליצירת קשר עם דליה: dalya.eagle@gmail.com