כתבות מגזין
עקיבא: "החיים שלי הפכו לשליחות, אני צריך להתפלל על בריאות נפשית"
מה הרגע המכונן בחייו המקצועיים של עקיבא? מה הוא עושה כדי להמשיך להצליח ויחד עם זאת לא לשכוח את עצמו ואת משפחתו? ולמה על כל שיר שמתפרסם הוא גונז שמונה שירים? עקיבא בראיון פתוח ומרתק
- נדב גדליה / עולם קטן
- י"ד חשון התשפ"ב
עקיבא תורג’מןבדיוק כשחשבנו שכבר לא שרים יותר על שלום בית (כי הרי זו אינה סוגיה קריטית שיש לדבר עליה בכלל ופשוט 'זורמים'), הגיע 'עקיבא' והביא את הסינגל 'שלום בבית' ששם את הדברים על השולחן לגבי מה שכולנו מבקשים ואולי קצת שכחנו בלהט העשייה והדברים שפחות חשובים מהמטרה שלשמה נתכנסנו בעולם: בית, עם שלום.
"יש פה אמירה מאוד חזקה", הוא אומר לי. "התנועה הזאת בשיר היא בשורה. רוב העולם משדר את התנועה ההפוכה ואני מרגיש שיש היום צורך, לפחות לי, לומר לאנשים: 'חבר'ה אתם מדברים על אהבה. אבל יצרים זאת לא אהבה. יש שתי אפשרויות בעולם: או ללכת על פי צו ה' ולהגדיר גבולות קהילתיים על פי ההלכה, או להגיד שאני חי בעולם ואני ער אצל מה שהולך לאו דווקא אצל היהודים.
כשאני נפתח לעולם שבחוץ, הסכנה היא שהדברים השלילים גם ייכנסו אלינו. המושג 'אהבה' למשל שרווח בעולם ולא דרך צניעות ושקט, כמו בעולם היהודי. לכתוב שיר על שלום בית זה הרבה יותר קשה".
להצליח לנחות בשלום
עקיבא (תורג'מן, 30) מירושלים, נשוי לצורית שלקחה חלק בכתיבת חלק משיריו ואב לארבעה.
למעלה מעשור שהוא נמצא בתעשיית המוזיקה היהודית. לפני כארבע שנים הוציא את אלבום הבכורה שלו שהצליח לגעת בלא מעט לבבות, אך מה שמכונה "הפריצה למיינסטרים" הגיעה לא מזמן עם הלהיטים החדשים 'אל תעזבי ידיים' (שיר הנושא שלא האלבום החדש, מקום ראשון במצעד גלגל"צ), 'שלום בבית', 'רק עוד רגע', 'אתה הולך איתי' ועוד.
קולו הקטיפתי של עקיבא מניח אותו במנעד המעודן; בין רייכל המערבי לישי ריבו החרדי.
הוא בוגר ישיבת רמת גן, עם קסקט. שר שירי קודש, אבל גם שירים על נושאים אחרים. נדמה שאם עקיבא לא היה מגיע למיינסטרים, היה צריך לייצר אותו, מתישהו.
אנו צופים כעת בלייב בהתפתחותה של המוזיקה היהודית וכניסתה למיינסטרים הכללי באופן נוסף שטרם ראינו. "מה המחיר של להיות במיינסטרים?", אני שואל אותו.
"המחיר רלוונטי לכל אדם שחי בעצימות גבוהה והוא במובן מסוים מצליח בתחומו", אומר עקיבא.
"תשמע, זה לא טבעי להיות במיינסטרים, זה לא רגיל העומס הזה. יש אנשים שנפגעים מזה. יש הרבה שאני מכיר שהשליחות הזאת מעמיסה עליהם וצריך להתפלל על בריאות נפשית טובה. אני מתפלל על זה כל יום. הפרטיות וזה שכל הזמן אתה 'עקיבא', בתפקיד של עצמך".
מה אתה עושה כדי להישאר עקיבא?
"אני משתדל שתהיה לי 'נקודות מילוט'. הולך לטבע, להתבודד, לתפוס רגעים שאני לא צריך לתת דין וחשבון או שנותן דין חשבון לעצמי, לה' ולא לבני אדם. אני מודה על כל הטוב. זה יותר טוב מלא טוב.
ברוך ה' שלא הגעתי למקום שאני נמצא בו מכלום. לא הגעתי מפריצה ברגע או תוכנית ריאליטי. יש מושג של פריצה לתודעה של מאפס למאה רק ביחס לקהל וזה קרה לי, כן. כי פתאום הקהל שמע אותי ברדיו. אבל בסופו של דבר, במובן המקצועי, כל פעם התקדמתי קצת ועוד קצת".
היה רגע מכונן?
"כן, זה היה כשהשיר שלי 'אל תעזבי ידיים' היה חודשיים מקום ראשון בגלגל"צ".
במה עזרה לך ההדרגתיות?
"זה עזר לי לדעת לאן אני נכנס ולבוא למקום הזה בענווה ולא לקבל את זה כמובן מאליו. הייתי כבר מוכן לשלם את המחיר הזה של ההצלחה. המון בזכות החברים שלי, ישי, חנן, אמיר דדון, נתן גושן. דיברנו הרבה לפני מה שנהייתי, כביכול. ראיתי את היתרונות והחסרונות, פחות או יותר. מינוס ההפתעות, כי בסוף כל אחד חווה את ההצלחה אחרת".
"האיזון מבחינתי זה הבית שלי, המשפחה. לכל אחד יש את האיזון שלו. אתה חוזר מהופעה עם הראש בעננים לשטוף כלים - ואתה נזכר מי אתה באמת".
אתה לא חושב להכניס עוזרת בית בשלב הזה של החיים?
"אשתי היתה שמחה שהייתה עוזרת", צוחק עקיבא. "אני מחפש ואשאיר מייל לפרטים בסוף הכתבה. אבל באופן רציני: ההשתדלות היא להישאר פשוטים. גם אם נביא עוזרת - ה' יעזור לנו לבוא לאיזון. יש מספיק דברים על הגב ועל הראש. אפשר לעזור לאשתי בכביסות, היא תשמח.
"במובן התודעתי, אני רואה את עצמי איש משפחה לפני שאני זמר ומפורסם בכלל. זאת האמת. זה מה שהייתי עוד לפני ההצלחה הגדולה יותר; נשוי עם ילדים, לפני הכל. זה מאוד שומר עליי".
איך הילדים מקבלים את ההצלחה?
"אנחנו משתדלים למצוא את המקומות הנכונים ואני מרגיש שכעת לא בכל מקום מזהים אותי ומבקשים להצטלם. הילדים באופן כללי, מקבלים את זה באהבה ובכיף. אני לפעמים בא למעיין, אנשים יודעים מי אני, קופצים לרגע אבל לא לוחצים. הם מבינים".
יום יום, אני
אפשר להגדיר את המוזיקה של עקיבא במשפט: "אמרת עקיבא - אמרת יומיום. החיים עצמם". לא חלומות באספמיה על אהבה ערטילאית ולא נגיעה בבלתי מובן.
"לכל דבר בחיים יש חן ויופי", שוטח עקיבא את משנתו. "שיר הוא תמצית של אנרגיה, רגשות שמנסים להעביר מאדם לאדם. לפעמים זה שיר אהבה, או לילד, או לעצמי, לילד שהייתי.
כשאני כותב היום שיר אני מנסה להתחקות אחרי כל התחומים של החיים ולא רק על הרגש הפשוט שקל להתחבר אליו; ניסיונות באמונה, למשל. קונפליקטים עם ההורים, חבר שנפטר, ילדה חולה שהלכתי לנגן אצלה. יש תחושות ותנועות בעולם שאפשר לדבר ולשיר אותן. אגב, יש דברים שבחדר העריכה אני בוחר לא לשתף. על כל שיר שיוצא יש שמונה שירים שנגנזים, בערך".
למה אתה גונז אותם?
"אנחנו מוגבלים באנרגיה וזמן וגם יש דברים מסוימים שאני מרגיש ששיתפתי יותר מדי. שזה אישי מדי. לפעמים אני גם משנה מילים ומשפטים ומחליף אותם במשהו אחר".
זה לא פוגע באמנות?
"העניין המרכזי הוא שבאמנות עצמה יש חופש מוחלט ואחר כך, כל מה שקשור ללהוציא את זה לעולם - שם מתחילה הצנזורה. אם אני מצנזר מההתחלה - אז משהו ברגש לא עובר. זה כובל את האמנות".
ד"ש לדימונה
ילדות בדימונה, אבא מרוקאי, אמא מקנדה ובאוזניות שלו כנער המנעד המוזיקלי רחב. "לד זפלין בגיל 12, מאיר אריאל בגיל 15 ופיוטים", הוא מחייך. "רואים את זה בשירים שלי. אני משתדל מידי פעם להכניס סלסול קטן או כלים אתניים שנכנסים. יש לי קשר עמוק לעולם המוזיקה המרוקאית, הפיוט, שירת הבקשות. אני מאוד מתחבר לזה וגדלתי על זה. מצד שני, גדלתי על מוזיקה מערבית. מה שנוצר הוא שילוב של כמה דברים ביחד. בעולם קוראים לזה פיוז'ן, אני קורא לזה קיבוץ גלויות".
יש סיכוי שנשמע ממך יותר פיוטים הארד-קור?
"כן, יכול להיות שאעשה אלבום של פיוטים פרופר וחוץ מזה יש בי גם את הצד החסידי. למדתי בישיבת רמת גן ויכול להיות שמתישהו בחיים אני אגע גם בצד החסידי יותר. בסוף, בשולחן שבת אני לא שר 'אל תעזבי ידיים' אלא 'אליך אקרא י-ה' ו'אעופה ואשכונה'. מזה אני חי".
ומה אתה שומע ברדיו?
"מנעד מאוד רחב. פאריד אל אטרש ואום כולתום לצד חפירה באלבום הראשון של לד זפלין. אני די מופתע מעצמי ששני הקצוות האלה שוכנים באדם אחד. אם אני נכנס לרכב ויש חמישיה של בטהבון ברקע אני לא מחליף תחנה, יש לי את הכבוד", צוחק עקיבא שלרוב כותב את השירים לעצמו ולא נוהג לפזר את שיריו לאמנים אחרים, למעט השיר המצליח 'שלמים' אותו יצר עם עידן רפאל חביב. "הרגשתי שזה נכון יותר לעשות את זה ככה עם עידן רפאל חביב ואני מאוד גאה בו ומודה לקב"ה שהשיר התגלגל ככה", הוא אומר.
תגיד, איך נמדדת הצלחה של זמר יהודי היום ומה התפיסה שלך לגבי אמנות ומסחריות שמאוד מקובלות היום, הילכו שניהם יחדיו?
"אני עושה כל הזמן הפרדה בין הצלחה להצלחה מסחרית", אומר עקיבא. "הצלחה זה כמו מה שקרה לי לפני כמה ימים; הוצאתי את השיר 'כמו שאת' עם קליפ קטן ומישהי שלחה לי הודעה שהיא שמעה אותו חמש פעמים ברצף. היא עם תסמונת לא פשוטה בהריון והיא הרגישה שזה נכתב עליה והיא קיבלה מזה כוח לאורך כל הלילה הקשה שעבר עליה.
"יש מצב שהיא לא תגיע להופעות והיא לא קנתה את האלבום - אבל מבחינתי זאת ההצלחה שאני מייחל אליה; שהשירים יגעו באנשים באופן הפנימי. אם יש לזה תרגום גם לפרנסה ולזאפות ולקסריה בע"ה - מה טוב. זה רק אמצעי להגיע לאנשים, זה הכל".
מה זה דורש ממך, לחיות בתנועה הזאת?
"אני שואל את עצמי שאלות קשות כמו 'מה, אתה עושה ניצול ציני של רגשות כדי להתפרנס?'. זאת שאלה שצריך לשאול אותה אחת לבוקר ויש אנשים שעושים את זה. אני לא מכיר אותם ברמה האישית, ב"ה. אני מקווה שזה לא קיים בארץ ומתפלל ומאמין שאין יהודי שהוא כזה. והכי חשוב: קודם כל מתפללים על זה. עצם ההכרה ב'לפתח חטאת רובץ'".
ועדיין, המסחריות מה יהא עליה?
"יש בחירות מסחריות כמו זה שאני בוחר איזה שיר ייצא כי נראה שהוא יגיע ליותר אנשים, זה כן, אבל זה לא נכנס לתהליך היצירה. הסיבה שאני כותב מלכתחילה היא לא כדי לעשות קריירה".
עם ישי ריבו בקיסריה: עקיבא בראיון מרגש על המהפך הגדול בחייו. צפו
השליח של העדינות
"עם הפרסום וההצלחה מגיע גם קורטוב גדול של פחד", מגלה עקיבא. "באופן כללי, חשוב לפתח פרקטיקה של נתינה; כמו שאביתר בנאי שר 'בואי החוצה, בואי נצא'. אני מרגיש שמה שמציל אותי מהחרדה זאת תחושת שליחות אמתית. גם על זה צריך להתפלל ואני גם נופל לזה, לפעמים", עקיבא עוצר לרגע וכשאני לא לוחץ הוא בוחר להיפתח קצת יותר ולתת את אחד המונולוגים המרשימים ביותר בתולדות הראיונות עם מצליחנים.
"אני אהיה איתך גלוי לב", הוא אומר לי. "הדופק שלי עולה וכך גם המחשבות על מה יקרה אם אחזור להיות אנונימי. אבל הקב"ה שם אותי בתפקיד. רבי נחמן אומר שכבוד זה מלשון כובד וצריך לקחת את הכבוד בצורה עניינית. מה שנקרא 'פרודקטיביות'. לדוגמה לחשוב: 'כרגע אני זמר מצליח - תודה לה'. אני משתדל להיות ולעשות את מה שאני יכול'. זה מבטל את המשוואה של 'יש לי מה להפסיד ולכן אני מפחד'.
זה גם לא לגבי קריירה, זה גם לגבי משפחה וילדים. אני לא רוצה להיות חרד לגבי הילדים. זה לא נכון. היו לי חברים עם הורים חרדתיים. חרדות קיימות בכל מקום ואדם צריך לעשות עם עצמו עבודה נפשית של פיתוח מודעות למקום שלו. ימימה קוראת לזה הכרת המקום האישי; הקב"ה רוצה שאני אשמח במה שיש לי ושלא אפחד על מה יהיה הלאה. זה המתכון הבסיסי ואני מגדיר את עצמי אדם שמח ומשתדל להיות בשמחה בלי קשר לכלום. לחיות את הרגע ממקום של שליחות, לאו דווקא כזמר; כהורה, כמדריך, כאדם".
הוא גם מוסיף דוגמה מהמקורות: "כשיוסף היה נאמן לעצמו בלי להביט על הזולת - התנכלו אליו. אבל הרבי מלובביץ' אומר שברגע שהוא הבין שגם בבור הוא יכול להיות שליח ופונה לשר המשקים ולשר האופים כדי לעזור להם - שם הוא מתהפך ועולה. האמת היא שאדם יכול שליח בכל מקום; בבמה, עם הילדים, ומה - אם אין הופעות אז מה? אין עקיבא?"
לחיות כשליח תמידי, זה לא מעייף?
"ההיפך, זה נותן לך כוח. שליחות זאת מילה מפוצצת, אבל זה בסך הכל שפע שעובר דרכך ואתה מעביר אותו הלאה. גם הייטק זה להעביר שפע. מי שיודע ורוצה להעביר שפע - הוא לא חרדתי".
ולמה החלטתם לעבור לפני מספר חודשים לירושלים?
"האמת היא שגרנו בתל אביב שבע וחצי שנים ונולדנו לנו שם שלשה ילדים, אבל לאחרונה רצינו לקבל מהקדושה של ירושלים. תשמע, העומס של תל אביב לא התאים, גם המרחב הפיזי של העיר לא התאים לנו. היינו צריכים רגע לנשום ויצאנו למסע הזה, לא יודעים איפה נהיה בהמשך ולכל יהודי יש מקום בירושלים".
אני חייב לציין שהשיחה איתך מאוד עמוקה. בוא נחייך לרגע - מה מצחיק אותך בחיים כשאתה רוצה להירגע מכל העומק הזה?
"אני לא תמיד עמוק", הוא מוחה, "אני דווקא יכול לשבת עם חברים ולחפור בסרטונים מצחיקים. אבל מה שמשחרר אותי באמת זה לצאת עם חברים לאיזה מקום שבו אני לא 'עקיבא', אנחנו יושבים ליד מעיין עם כמה בירות באיזה שטח ואני מוצא את עצמי עם הגיטרה שר שירים ברוסית. אני יודע שאני יוצא כבד לפעמים, אבל תהיה רגוע, לפעמים אני גם משתולל ומשתטה עם הילדים. בוא נאמר שבשמחת תורה לא היה אדם שלא שמח בזכותי".
אנשים מדברים איתך על הכבדות והעומק?
דווקא על כך יש לו סיפור משעשע: "לפני כמה שנים נגש אליי זוג אחרי הופעה ושאל אותי: 'למה אין לך שירים שמחים? אתה הרי נראה אדם אופטימי'. הגברת הפנתה לעברי אצבע מורה, עם קול של פקודה ואמרה: 'תכתוב שירים שמחים!' אמרתי 'אוקיי' מגומגם. הלכתי לכתוב שיר שמח, זה אמנם לא לקח רגע, אבל בסוף זה הגיע וקיבלתי כמה שירים אופטימיים כמו 'שלום בבית' ו'הכל עוד אפשרי'. לסטנדאפ עוד נאלץ לחכות, לאט לאט".
פורסם בשבועון 'עולם קטן'