סיון רהב מאיר: המקום האמיתי שבו צריך להשקיע את המאמצים לעידוד החיסון

ההחלטה האסטרטגית, כידוע, היא ללכת כעת בכל הכוח על החיסונים, ולהטיל מעט מאוד מגבלות, וגם זה רק אחרי שבועות ארוכים. זה לגיטימי לגמרי להחליט על הכיוון הזה, אבל צריך להוריד אותו לשטח, ולשם כך צריך לבדוק מיהו בכלל השטח. יומם ולילה מדברים איתנו על מיליון הישראלים שטרם התחסנו, אבל לדבר איתם באולפני הטלוויזיה או בעיתונים הגדולים או ברדיו, ולגייס כוכבי רשת עדכניים – זו כנראה לא הדרך.

השבוע פרסמה קופת חולים מאוחדת נתונים מרתקים: יש קשר בין שיעור ההיענות להתחסנות לבין המצב הסוציו-אקונומי. כ-60% מאלה שלא התחסנו הם במצב סוציו-אקונומי נמוך, ורק 7% במצב גבוה. הקבוצה הקולנית יותר אולי מגיעה מהמעמד הגבוה, אבל היא לא מייצגת.

הנתונים גלויים לכל, באתר משרד הבריאות. ובכן, אילו יישובים הם שיאני ההתחסנות בישראל? בבקשה: סביון, עומר וכוכב יאיר, לצד יישובים דתיים חזקים כמו חשמונאים ונוף אילון. בסביון התחסנו 92%. בחשמונאים, אין לי מושג איך, הנתון הוא 101% מחוסנים.

שיטוט קצר במפת הארץ באתר הוביל אותי ליישובים הבדואים חורה ולקיה שבנגב. שם בערך 20% התחסנו. בשבטים אבו רוקיק ואבו חלול – 10%. בכפר ביר הדאג' שיעור החיסון הוא 2%. אני בטוחה שמסיבות העיתונאים של בנט משפיעות עליהם מאוד, הם מפסיקים הכול ויושבים לשמוע, וגם כוכבי הטיקטוק שגויסו השבוע הם הדרך הנכונה לשכנע אותם.

קחו למשל את יבניאל שבצפון, עם 37%, או את נתיבות שבדרום עם 46%. מה המניע שלהם לא להתחסן? לפי נתוני מאוחדת, רק מיעוט קטן של הלא מתחסנים הוא אידיאולוגי: 17% מהם יכולים לענות להגדרה "מתנגדי חיסונים", ואלה אנשים שגם לא מגיעים עם ילדיהם לחיסונים השגרתיים. אין סיכוי רב לשכנע אותם וחבל לעסוק בהם ולצטט אותם. חלקם ימשיכו להעלות פוסטים שישוו את פרופ' נחמן אש לעמלק ואת פרופ' שרון אלרעי-פרייס להיטלר. שוין. אבל הרוב הדומם והלא מתחסן אינו כזה. האם זו אדישות? האם זה חוסר נגישות? אולי חוסר זמן? כנראה שאם המרפאה לא קרובה, אם אין לך רכב פרטי, אם לא נוח לך לקבוע תור באפליקציה, אם אצלך ביישוב או בכפר כולם לא מתחסנים במילא, אתה צריך להיות ממש אקטיביסט כדי לגשת ולהתחסן.

האם מישהו מטפל ספציפית בכל יישוב כזה? האם יש מיני פרויקטור קורונה, מטעם הקופות או משרד הבריאות, לכל נקודה במפה? האם רופאי משפחה בקהילה מצלצלים לקבוע לך תור? האם צריך ליזום עבורם הסעות מאורגנות, או אולי לחסן בבתים? מי הם בכלל מובילי דעת הקהל שם, ומי נמצא איתם בקשר?

הקורונה חושפת הרבה בעיות אחרות שלנו: אין חיסון נגד פערים מעמדיים, ומתברר כי ישראל הראשונה והשנייה משפיעות על החיסון הראשון והשני. קדימה, לעבודה. לא בפריים טיים, ליד המכולת ביבניאל.

*

ואפרופו להוריד דברים לשטח, הנה מישהו שעושה זאת. אייל בירם יצא לטיול בחו"ל אחרי כמה שנים אינטנסיביות בשירות קבע בצה"ל, וגילה שבכל מקום שואלים אותו על ישראל. "במקום טיול כיפי, זה הרגיש כמו מארב", הוא מספר. כך החליט לייסד את ארגון "ישראליז", שהופך את התרמילאים הישראלים לשגרירים. עשרות אלפים מקבלים אצלם הכשרה לפני הטיול הגדול, כדי לספר את הסיפור הישראלי באופן לעולם כולו. אבל עכשיו הפעילות מתרחבת מדרום אמריקה ותאילנד – ליעדים שהוא לא חלם עליהם: איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו.

הסכמי אברהם שינו את המציאות הפוליטית באופן מדהים, אבל האם גם המציאות האזרחית היומיומית תשתנה? מה יחשוב עלינו הצעיר הבחרייני הממוצע?

בירם חזר השבוע ממרוקו. אחרי כל הטקסים הרשמיים, צריך לייצר לדבריו קשרי יומיום. "אנחנו פותחים שגרירות שטח שלנו במרוקו. מתרגמים את הסכמי השלום לחברויות. המטרה היא לחבר ישראלים צעירים עם מרוקאים צעירים. הצעירים האלה היו מנועים מלהכיר אותנו עד היום, ועכשיו הכל נפתח. בגלל הקורונה, אנחנו עובדים הרבה בזום. בכל שבוע מתקיימים מפגשי זום של צעירים משני הצדדים. הם סקרנים להכיר אותנו, ולמען האמת גם מעריצים את סיפורה של המדינה היהודית".

אז מצד אחד קיבלנו השבוע את תמונות הטאליבן המשתלט על אפגניסטן, אבל מצד שני - תמונות של בירם מפטפט עם חבריו החדשים במרוקו.