מלחמת החיים והמלחמה שבחיים לאור פרשת השבוע, פרשת כי תצא

החיים הם מלחמה. יש שהמלחמה שלהם היא מלחמת קיום, יש שהמלחמה שלהם היא להשגת מעמד - עושר וכבוד, ויש שהמאבק שלהם הוא להשגת השלמות. אלו בני הקבוצה האחרונה עומדים בגבורה של כבישת היצרים הם נלחמים עם הניגודים שבאדם וזוכים להגברת הטוב על הרע. גם על המלחמה הזו דיברו הפסוקים בפרשתנו 'כי תצא למלחמה על אויבך' - וכפי שמופיע כבר בזוהר ובדברי ה'אור החיים', וניתן לרמוז שהרבה תלוי בסייעתא דשמיא – על אף שהעיקר היא הבחירה – וזה המסר במילים 'ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו'.

אנו רוצים להצביע על מסר נלווה הנלמד מפרשה זו, בתוך המלחמה שהאדם מוטל לתוכה יש חישוב מדויק של היכולות שלו, הוא בשום אופן לא יהיה 'בשר תותחים', ולא יוטל לחזית בה איננו יכול לנצח.

דרישות התורה הנראות לעיתים לאדם בן דורנו – מופרזות, נקבעו על ידי נותן התורה בורא האדם – במדידה מדויקת ליכולת ההתמודדות ולסבירות הדרישות מבן אנוש. לפיכך כאשר מעריכה התורה כי בנסיבות של איש צבא המנותק ממשפחתו יש צורך להקל – הרי שהאיסור מוגבל וניתן ההיתר הנדרש – במקרה זה לקשר עם גויה... - אם כי בדוחק ובמגבלות שנאמרו.

אולם יש להדגיש כי הסמכות להוראות שעה כאלו, אינה מסורה לכל אדם ואדם, אשר בוודאי הינו בעל אינטרס והשיפוט שלו לקוי, אף לא לרבנים ולגדולי התורה! גם להם לא הוענקה סמכות ל'הגמשת' איסורים, פרט למקרים העומדים בקריטריונים שנקבעו מראש כמו 'פיקוח נפש' ואי אלו כללים נוספים. ניתן לומר בוודאות כי אילו ניתנה סמכות כזו, הסחף להקלות בקיום התורה לא היה מותיר הרבה משלמות תרי"ג מצוות, והיינו נותרים במקרה הטוב עם 'מסורת יהודית' כפי שקרה במקומות בהם שלטה רפורמה (שגם מסורת לא תמיד השאירה... והביאה את מקסימום נישואי התערובת).  

הנוקשות שבחוקי התורה איננה שוללת מצבים של 'אונס רחמנא פטריה,' אך היא משמרת את יציבות ההלכה לנוכח מצבים משתנים וזרמים שונים הקמים עליה. יחד עם זאת היא מאתגרת אותנו להתאמץ עד קצה גבול היכולת, לא תמיד יכולים אנו לזהות את היכולות הסמויות הקיימות בנו, ולעיתים יכלתנו נראית לנו מוגבלת עקב חוסר הכרה מספקת בחשיבות האתגר העומד לפנינו או המחשבה כי במקרה זה באמת עשינו די והותר...

כך גם בחובות הבין אנושיות

דוגמה נוספת ומעניינת לכך, ניתן למצוא ב'ספר החינוך' בפרשת בהר במצווה (של"ח) העוסקת באיסור 'אונאת דברים' שמשמעו איסור תורה על פגיעה מילולית בזולת, מסייג המחבר – מגדולי הראשונים – את האיסור, וכך הוא כותב '...ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין... ובאמת לא תצוה התורה שיהיה האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם...'. הוה אומר: לא נדרש מן האדם להיות 'מלאך' ולהצליח לבא לאדישות מוחלטת מול פגיעה בו, ולפיכך הציווי - האיסור מוטל בעיקר על הצד הגורר.

דברים דומים ברוח זו ממש כותב רמח"ל במסילת ישרים פרק י"א אודות מידת הכעס. הכעס ההתפרצות חסרת הרסן הינה לכל הדעות מידה מגונה, אולם לאנשים רבים נראה לעיתים בלתי אפשרי להמנע מכל תגובה מול התגרות או פגיעה חריפה... אכן כותב הרמח"ל, לא נדרשת מאדם התעלות לרמה כזו שלא יתעורר בו כל כעס, יתירה מזאת גם תגובה מינימלית היא עדיין לגטימית – כל עוד היא בגדר 'קשה לכעוס ונח לרצות'. הוה אומר: כאשר הכעס לא מתעורר על כל פגיעה קלה, ומאידך גם לנוכח התגרות חמורה יש נכונות להתפייס ויכולת להירגע לאחר ההתעוררות הראשונית של הכעס – אזי האדם עומד ברמה הנדרשת.

שוב נוכחנו לראות כי דרישות התורה, הן ההלכתיות והן המוסריות – הינן ריאליות אף שבוודאי לעיתים קרובות דורשות מאיתנו לעלות לרף גבוה יותר.

ומכאן - מבט אל ראש השנה

ההכרה בדברים האמורים לעיל כי ה'דרישות' שהתורה מציבה בפנינו מותאמות היטב ליכולות האנושיות – הינה ידיעה הכרחית לכל עובד ה', אולם יש לה משנה חשיבות בחודש אלול לקראת ראש השנה. אין מנוס מלהכיר בעובדה כי האדם עומד לתת דין וחשבון על מעשיו, וכי הוא מובא לדין בו יקבעו כל מאורעותיו בשנה הבאה. השאננות שלנו נובעת לא אחת מהרגשה ש'אנחנו בסדר' והיא נובעת מהתייחסות לדרישות בהתאם למה שנראה לנו גבול היכולת שלנו. עלינו לשנן לעצמנו את המסר דלעיל - כי כל מה שמוטל על יהודי בתרי"ג המצוות – הינו בגבול היכולת פרט למקרים חריגים של אונס, ההכרה שלנו ברמת הדרישות ובצדקתן, תביא אותנו לרף גבוה יותר וגם לגישה נכונה בעמדנו ביום 'בו יעמיד במשפט כל יצורי עולמים'.

אלול – אותיות 'לא' - ו'לו'

ועוד נקודה אלולית: המלחמה המתמדת אולי מתישה אבל היא זו שמקדמת אותנו אל השלמות ואל החיים האמיתיים. בחודשים אלול ותשרי, בכל תקופת החגים אנו חוזרים מדי יום על משאלתו של דוד המלך בתהלים: 'אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' ולְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ', לפני כן אומר דוד המלך 'אִם־תַּחֲנֶ֬ה עָלַ֨י׀ מַחֲנֶה֘ לֹֽא־יִירָ֪א לִ֫בִּ֥י אִם־תָּק֣וּם עָ֭לַי מִלְחָמָ֑ה בְּ֝זֹ֗את אֲנִ֣י בוֹטֵֽחַ' – ויש שפירשו בדרך רמז 'בקימתה של המלחמה אני בוטח' - כיון שהיא מביאה אותי אל היעד של לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' ולְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ'. וכפי שכתב הרמח"ל במסילת ישרים פרק א' '...ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה להידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים'.

וההכרה הזו היא מעיקר עניינו של חודש אלול וכפי שניתן ללמוד מאחד הרמזים של החודש שגילה ה'שפת אמת'. בפסוק בתהלים (פרק ק' – ג') בו מופיעה המילה 'לו' בכתיב 'לא' וביחד הן אותיות אלול. ככתוב: "דְּע֗וּ כִּֽי־ה' ה֤וּא אֱלֹקִ֥ים הֽוּא־עָ֭שָׂנוּ ולא (כתיב) וְל֣וֹ (קרי) אֲנַ֑חְנוּ עַ֝מּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ". ואחת המשמעויות של רמז זה שדווקא הניגוד בין וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ – לצד שכנגד, העמידה במלחמה הזו היא המהות של אלול!