סיון רהב מאיר: מה לוקחים כשהבית עומד להישרף?

בין הקורונה לחופשת הקיץ, אפשר לפספס עובדה חשובה מאוד: השנה הקרובה, שנת תשפ"ב, היא שנת שמיטה. פגשתי השבוע את אנשי ארגון "אוצר הארץ", וחזרתי עם כמה מחשבות לגבי שנת השמיטה תשפ"ב:

• ממש כמו השבת שמגיעה פעם בשבעה ימים, השמיטה מגיעה פעם בשבע שנים ואמורה לאפס, להרגיע ולרענן את המערכת הכלכלית כולה. לתת לארץ ולאדם לנוח. מכירים את כל ההכנות והסידורים לפני שהשבת נכנסת? ובכן, ככה אנחנו אמורים להרגיש כעת לקראת השנה הקרובה, כי זו שנת שכולה שבת, שבת הארץ.
• רבים מעדיפים "לא להתעסק עם השמיטה". נכון, מי צריך כזה כאב ראש? אבל מצד שני, למה לנסות לעקוף את הקדושה? למה לפספס הזדמנות למצווה נדירה ומיוחדת כזו? אלפיים שנה, בגלות, יהודים יכלו רק ללמוד על הנושא, אבל לא לקיים אותו. אנחנו יכולים.
• פעם החברה הייתה חקלאית. כיום, עבור רוב הציבור, השמיטה רלבנטית בעיקר לגינה הביתית. אבל גם אם אנחנו לא חקלאים, אנחנו יכולים להיות אכפתיים כלפי חקלאי דורנו. זו הזדמנות לתמוך בחקלאות העברית במהלך השנה הזו. אחת הדרכים לבטא שותפות כזו נקראת "אוצר בית דין".
• ועוד נקודה שרלוונטית לכולם: פרשנינו מבקשים להתייחס לשנת השמיטה כשנה רוחנית יותר, כזמן להתמלא בתוכן. צריך להתכונן מראש כדי לפנות יותר זמן להתפתחות, ללימוד, למשפחה, להתנדבות, לדברים שאנחנו לא מספיקים במהלך המרדף היומיומי. זוהי השנה "לשמוט" קצת.

שנה טובה, ואולי בעצם צריך לברך – שבת שלום!

מה לוקחים כשהבית נשרף?

"שלום סיון, כאן דוד סעדה. אשתי ואני עברנו לא מזמן למושב בית מאיר, והיום ברחנו ממנו, בשריפה הגדולה בהרי ירושלים. קשה לתאר את התחושה כשאתה רואה עננים של עשן מחוץ לבית שלך, ואומרים לך שאתה צריך להתפנות, ואתה מתחיל לשאול את עצמך: מה חשוב לי לקחת? כל החיים מתנהלים על מי מנוחות, ופתאום יש לך כמה שניות בודדות לשאול: מה יקר ערך בעיניי? זה מצב הישרדותי, מפחיד. אמרתי לעצמי שייתכן שאני יוצא מכאן עם כמה חפצים, ואז חוזר למציאות שבה כל הרכוש שלנו התכלה ואבד.

אז כשאני משחזר עכשיו את אותן שניות, מה לקחנו איתנו בסוף? טלית ותפילין, כמה ספרי קודש וספרים של רבי נחמן, את הגיטרות ואת החתולות, ויצאנו בבהלה לרכב, תוך שאנחנו מוודאים שגם השכנים מסתדרים. נסענו בתוך ענן עשן, כשלהבות מאיימות לשרוף לנו את הבית. ברוך השם, אנחנו בסדר, נמצאים אצל אמא של אשתי, וגם הבית בסדר. לכאורה לא קרה כלום, אבל זה היה ממש מטלטל. קיבלנו חתיכת 'ניעור' לחודש אלול: מה באמת חשוב לך בחיים?".

פשוט לא תוכל

האם אנחנו יכולים להתעלם מעוול, אם נעצום עיניים ממש חזק?

שלוש מילים מופלאות מופיעות בפרשת השבוע: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". הפרשה מתארת אדם שרואה ברחוב אבדה של מישהו, ופשוט לא יכול להמשיך ללכת בלי לעצור ולהחזיר את החפץ לבעליו. התורה לא אומרת "זה לא יפה להתעלם" וגם לא מבקשת "בבקשה אל תתעלם". היא מכריזה: "לא תוכל להתעלם!". כלומר: אנחנו מכירים אותך, עמוק בפנים אתה אדם טוב, אתה רוצה לעזור, אתה לא יכול להמשיך כרגיל, אתה לא יכול לעשות כאילו לא ראית, אתה פשוט לא יכול להתעלם.

פרשנינו מסבירים כי שלוש המילים האלה קשורות לא רק לחפץ שהלך לאיבוד, אלא לכל מה שאנחנו רואים סביבנו. זהו ציווי לחיות חיים ערניים וקשובים יותר כלפי הסביבה, לשים לב מה דורש תיקון ואיפה אנחנו יכולים להועיל. לא להגיד רק "חיה ותן לחיות" או "עזוב אותך, מה זה ענייני?". אנחנו לא יצורים אדישים שרק חיים זה לצד זה, אנחנו צריכים להסתכל סביב כל הזמן ולשאול: האם אנחנו יכולים להתעלם?

חופת רינה

החתונה של נעמה בן חיים ואלון אלידע, שניהם מתקרבים לגיל 40, הייתה מרגשת מאוד גם ככה. אבל אז התברר מה סיפורה של החופה שמתחתיה הם מקימים בית. החברות של רינה שנרב, שנרצחה בפיגוע לפני כשנתיים, רקמו אותה לזכרה. וכמו כל זוג שמתחתן תחת החופה הזו, נעמה ואלון קיבלו מכתב אישי ממשפחת שנרב, שהוקרא תחת החופה: "נעמה ואלון היקרים, כשתינוק נולד מאחלים להוריו: 'תזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים'. ברוך השם, זכינו לראות את רינה גדלה לתורה ולמעשים טובים. לצערנו, לא זכינו לראות אותה בחופתה. בזכותכם, ובזכות כל הזוגות שמתחתנים תחת 'חופת רינה', אנחנו זוכים לראות סוג של 'בחופתה'.

"העניין המרכזי בחתונה והקמת בית הוא ההמשכיות של עם ישראל. רינה לא זכתה, אבל עם ישראל זכה. זכה שלמרות שהאויבים שלנו מבקשים לכלותנו, מבקשים לייאש ולהחליש אותנו, לא רק שאנחנו לא נופלים, אנחנו ממשיכים קדימה, ובעוצמה. עוד זוג מתחתן, עוד בית קם, עם ישראל חי!

אנחנו מאחלים לכם שביתכם יהיה מלא בקולות של גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות. מזל טוב, משפחת שנרב".