סיון רהב מאיר: לכל תוכנית עבודה צריך להוסיף גם תקווה, אמונה ואופטימיות

פרשת השבוע, פרשת "ראה", הגיעה בתזמון מושלם. בשבת קראנו בבתי הכנסת את הפסוק הפותח והמהדהד של הפרשה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". יש לנו יכולת בחירה חופשית בין טוב לרע, והיא ניתנת היום, כלומר, בכל יום מחדש. אפשר להכריע, אפשר לתקן, אפשר לבחור מסלול חיובי יותר. ומיד אחר כך, מתחיל חודש אלול. חודש של חישוב מסלול מחדש. אנחנו לא נוחתים לתשרי, לראש השנה, אלא מקבלים סדנה של שלושים ימי הכנה ותיקון.

שמעתי פעם שבאלול צריך להפנות את תשומת הלב לשני כיוונים שבשאר השנה אנחנו מזניחים – פנימה ולמעלה.

פנימה – כי אפשר להשקיע את מירב האנרגיה בקיטורים על התקשורת או על המשטרה או על הפוליטיקה. לפעמים הביקורת גם מוצדקת, אבל זהו החודש לבדיקה פנימית, עצמית, במה שאנחנו עושים ולא רק הם. אנחנו אומרים בימים הנוראים "אשמנו, בגדנו" ולא "הוא אשם, הוא בגד".

ולמעלה – בתפילה. שערי שמיים פתוחים תמיד, אבל החודש הזה נחשב זמן מיוחד. באלול יחלו גם הסליחות, לקראת התפילות הרבות והמשמעותיות בימי החגים. השבוע אמרו בקבינט הקורונה ש"תקווה היא לא תוכנית עבודה". זה נכון, אבל לכל תוכנית עבודה צריך להוסיף גם תקווה, אמונה ואופטימיות. חודש טוב.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".