נפצע אנושות במלחמת לבנון, איבד עין ואומר: "אני יודע שניצחתי". מעורר השראה

מי שרואה היום את גלעד לחיאני, 35, נשוי ואב לאחינועם בת השבע, אוריה בן החמש וירדן בן השנתיים וחצי, לא יכול להאמין שלפני 15 שנה, במלחמת לבנון השניה, הוא נפצע אנושות בראשו, איבד את אחת מעיניו ושכב במשך 11 ימים כשהוא מחוסר הכרה - בין חיים למוות.

"לחמתי במספר גזרות, אבל נפצעתי ב-76 השעות האחרונות לפני הפסקת האש", מספר לחיאני בראיון שהעניק ל-ynet. "זה היה יום שבת בסביבות 12 בצהריים. היינו במבנה באזור ואדי סלוקי, טיווחנו מחבלים ואיפשרנו לכוחות צה"ל להתקדם. ספגנו טילי קורנט ואחד הטילים פגע בנו. היו כמה פצועים, שניים אנוש - בהם אני",

לחיאני ספג פגיעות הדף ורסיסים שפגעו בעיקר בראשו ובפלג הגוף העליון. רסיס אחד נכנס לעינו השמאלית, והיא נהרסה לחלוטין. הוא הובהל לבית החולים באמצעות מסוק. החבר הנוסף שנפצע אף הוא אנוש, נפטר מפצעיו.

בבית החולים נותח לחיאני להוצאת הרסיסים מהעין שאבדה בפגיעה ולייצוב ראשוני של מצבו, אבל אחרי כמה ימים ליבו קרס. "עברתי החייאה ארוכה והצילו את חיי", סיפר. "התעוררתי רק כעבור 11 יום".

גלעד יצא מבית החולים לאחר חודש וחצי של אשפוז, ועבר לשיקום בבית החולים שיבא בתל השומר. "ההתקדמות שלי הייתה הרבה יותר מהירה ממה שהרופאים ציפו", אמר. "אובדן העין לא הפריע לי אף פעם, אני בכלל לא מרגיש שאין לי עין. הפריע לי שנחלשתי מאוד מהפציעה, כי לפני הפציעה היו לי יכולות מאוד חזקות ופתאום הרגשתי כמו תינוק - ראש של ספורטאי, אבל גוף חלש מאוד".

הכתבת יפעת גליק מ'ידיעות אחרונות' ראיינה בעבר את מירה ושמעון, הוריו של לחיאני. "במשך 15 שנה רציתי לדעת מה עלה בגורלו של גלעד, אבל התביישתי לשאול", סיפרה גליק, כיום כתבת תחקירים ב"כאן חדשות" בפוסט שהעלתה לרשתות החברתיות. "בעקבות הזכייה שלי בפרס סוקולוב אמא של גלעד כתבה לי שהיא שמחה בשבילי", המשיכה גליק. "היא כתבה שהיא לא יודעת אם אני זוכרת את המקרה שלהם או לא, אבל היא רוצה לעדכן אותי שהיום הוא נשוי פלוס שלושה, קייאקיסט ובעל חברה למקצועות הנהר. זה כל כך ריגש אותי. ברור שזכרתי אותו. במשך שנים שאלתי את עצמי מה קרה לו? האם הוא השתקם? האם הוא הצליח למצוא את מקומו בחיים אחרי הפציעה הקשה? כל כתבה משאירה צריבה, בטח שזו. הייתי אז בת 24, ורק היום, כשאני אמא, אני מסוגלת להתחיל להבין את גודל התהום שנפערה אצלם".

לפני כשלוש שנים הגשים לחיאני את חלומו הגדול והקים את "מים לבנים", בית ספר למקצועות הנהר, בסיועו של אחיו הצעיר עומר. "ההתמודדות עם הפציעה לא נעלמת. למרות שאת היכולת הפיזית החזרתי, מטען הכאב הנפשי זה דבר שמנסים לחיות איתו ולומדים לדייק אותו כדי שלא יתפוצץ", הוא מסביר. "נכון שיש ימים קשים, אבל מה שמושך אותי קדימה זו המשפחה שלי כמובן והעבודה שלי בנהר. כשאני רואה את כל מה שעברתי בהתמודדות עם הפציעה הקשה הזו, אני יודע שניצחתי".