סיון רהב מאיר: לנשיא המדינה הנכנס יש הרבה מה לעשות, במקומות פחת מוכרים

יצחק הרצוג זכה לתמיכה חסרת תקדים בבחירות לנשיאות. 87 ח"כים הצליחו להתאחד סביב משהו. המשימה שלו היא לתרגם את התמיכה הפוליטית הזו – לתמיכה ציבורית, עממית. איפה בית הנשיא יכול באמת לעזור, לדעתי? דווקא במקומות שהמערכת הפוליטית פחות מגיעה אליהם. את הוויכוחים של ימין-שמאל, חרדים-חילונים ויהודים-ערבים אנחנו כבר מכירים בעל פה, מהמשכן. אבל מה עם הטיפול בחרדים החדשים, למשל? יש דור שלם של חרדים עובדים, שמתעצב ממש עכשיו. יש כל כך הרבה מה לעשות בתחום הזה, אבל זה לא עניין לצעקות במליאה. ליברמן ניסה לקצץ השבוע במעונות, כשגם הוא יודע שזו לא תכנית אמיתית לתימרוץ תעסוקה, אלא צעד פופוליסטי. רעיית הנשיא, לעומת זאת, מיכל הרצוג, היא יו"ר הקואליציה לתעסוקת חרדים. זה תחום שאפשר לעשות בו נפלאות, הרחק מהזירה הפוליטית.

ומה עם הערבים החדשים? את האולפנים כובשים לאחרונה קולות צעירים, פטריוטיים, כמו יוסוף חדאד ונאיל זועבי. המפלגות הערביות לא מייצגות אותם, והם רוצים שותפות ישראלית אחרת, אמיתית. אם יש עוד כמוהם, הרי שצריך לחבק ולחזק אותם. גם זה מהלך שהפוליטיקאים לא יקדמו, אבל יכול לפרוח בחוץ.

על יהדות התפוצות מרבים לדבר – אבל לא על השבט הענק, השקט והלא-מאורגן שבה. הישראלים שבחו"ל. אם סופרים גם את ילדיהם, יש היום כמיליון ישראלים לשעבר מחוץ לגבולות המדינה. הם סוג של שגרירים, לטוב ולרע, אבל קולם לא נשמע. הם רוצים מאוד להנחיל ישראליות לדור הבא, אבל זה קשה במיאמי או בטורונטו. אין להם מפלגה, אבל אולי בבית הנשיא הם ימצאו מקום?

הכי קל ללכת לארגונים הממוסדים, שכבר יש להם פאנלים וימי עיון ודוברים ויחסי ציבור, אבל יש כל כך הרבה מה לעשות בחברה הישראלית, במקומות הפחות-מוכרים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".