כך התפללנו ביום כיפור בזכות רבי מאיר בעל הנס

רציתי לשתף אתכם בנס גלוי שראיתי במו עיני וגם הייתי שותף לו בפועל. תמיד חושבים שניסים קרו רק בדורות הקודמים, ואין היום נסים בכלל. גם אני חשבתי כך, אע"פ שכבר עברתי מספר נסים בחיי, אבל לא לוקחים אותם ברצינות הראויה. אבל מה שקרה לי בערב כיפור, זה כבר משהו אחר. זה מסוג הניסים שאפשר רק לקרוא עליהם באגדות ובמדרשים.

אתחיל דווקא מהסוף. בליל כיפור התפללתי כל נדרי וערבית בציון קבר רבי מאיר בעל הנס, שנמצא 3 ק"מ מחוץ לטבריה. בסיום התפילה עמדתי דקות רבות מול הקבר, והחלטתי לבקש בקשות טובות עבור בני משפחתי וגם באופן כללי עבור כל מי שבקשר איתי. למה לא? הזדמנות בלתי חוזרת לבקש ביום הכי קדוש, ליל כיפור. תסכימו איתי, נכון? מקווה שעשיתי את עבודתי נאמנה, והקדוש ברוך הוא קיבל את בקשותי. אני רק השליח. טוב, ועכשיו לסיפור שבשבילו התכנסנו כאן.

השנה החלטתי שאני מעביר את יום כיפור בדירה בטבריה. בצהרי ערב יום כיפור התקשרתי לרב של בית חב"ד בטיילת הסמוכה לביתי, שם אני מתפלל בשבתות, לשאול מתי מתחילים את התפילה, ואם בכלל יהיה מניין (כי בשבתות רגילות אנו נעזרים בנופשים מהמלונות שממלאים את בית הכנסת). ואז הרב אומר לי, "בגלל שיש סגר, בית הכנסת סגור. אבל אני אוסף מניין, להתפלל בערב כיפור בבית הכנסת שבקבר רבי מאיר. יש לי עשרה שהבטיחו לבוא, ואם גם אתה תבוא, נשמח". הופתעתי. איך נגיע, איך נחזור? בכל זאת, מרחק לא פשוט לחזור ברגל, ועוד בצום. הרב מרגיע אותי שמדובר ב-20 דקות של הליכה, ושהוא יאסוף אותנו ברכבו בשביל להגיע לשם. בינינו? ידעתי שזה קצת יותר. אני, כמדריך טיולים, קצת מבין במקומות ואתרים, וזה לא פחות משעת הליכה. בקשתי זמן לחשוב. לאחר שהתייעצתי ביני לבין עצמי, החלטתי להיענות לאתגר. אחד השיקולים היה שסוף סוף אוכל לבקש בקשות על כולם, ואף אחד לא יפריע לי להיות שם עם עצמי.

אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. כשהגענו לשם, התברר שאנחנו רק תשעה. ואם לא הייתי בא, אז הם בכלל היו רק שמונה. ויותר קשה למצוא שניים למניין, אם אי אפשר למצוא אפילו אחד באזור הזה. אף נפש חיה לא הייתה באזור. רק אנחנו. מה נעשה? הרב היה מאוכזב, כמעט מיואש. אבל עם זיק תקווה ואמונה בלב. כמו כולנו, בעצם. שניים מהחבר'ה אמרו שיש בחור שגר באיזו חווה קרובה, והם ילכו להביא אותו. לאחר 20 דקות חזרו בידיים ריקות. התברר שהבחור לא נימצא שם (אולי נחטף להשלים מניין באחד הקיבוצים החילוניים שבסביבה?). לפתע הרב שלנו רואה 2 בחורים שהולכים בכביש למטה. בלי לחשוב פעמיים, הוא רץ את כל הירידה לכביש ו... חוזר לבדו, כולו מתנשף. התברר שמדובר בשני סינים, אבל בלי כינור (כמו בשיר המפורסם). השמש כבר נעלמה מזמן, חושך מוחלט השתלט על האזור ועל הכינרת, ואנחנו עדיין לא התחלנו את תפילת כל נדרי. היינו מאוכזבים, והרב הכי הרבה. החזן החל תפילת כל נדרי, ואני החלטתי לא לוותר. יצאתי החוצה, והבטתי לעבר הכביש למטה בתקווה למצוא בכל זאת מישהו בחושך הזה ובמקום הזה. קצת משוגע והזוי, לא? התחלתי לדבר עם עצמי: הקדוש ברוך הוא, תשלח מישהו! אל תשאיר אותנו פה ללא מניין. חסר לנו רק אחד.

כל הזמן הזה אני מביט לעבר הכביש. לא עזר. אולי הקדוש ברוך הוא לא מוכן לקבל את בקשתי, לפני שאני מתוודה על חטאי? ואז, ברגע של זיק מחשבתי, הפניתי את ראשי לכיוון ציון קברו של רבי מאיר, ודברתי אליו מעומק לבי. אמרתי: רבי מאיר בעל הנס! אתה ידוע ומוכר בכל העולם כעושה נסים, נכון? ככה גם השם שלך, נכון? אז עם כל הצדיקות שיש בך והניסים המפורסמים שלך, אני דורש ממך שתעשה נס, ותשלח לנו אחד לכאן. אני מאמין בך, רבי מאיר, שתצליח למצוא אחד עבורנו. באנו עד לכאן בתקופה זו שאף אחד לא בא אליך בגלל הסגר, להתפלל בליל כיפור ולשתף אותך בתפילה, ואתה חייב לעזור לנו. חזרתי שלוש פעמים על המשפט המפורסם שאותו הטביע רבי מאיר בעצמו על עצמו: "אלקא דמאיר ענני". נזכרתי בסיפור הידוע על ההלך שהופיע לפתע משום מקום, להשלים מניין באחד מלילי כיפור, עם הבעל שם טוב באיזו עיירה נידחת בפולין, ואח"כ נעלם. היה גם סיפור דומה בעיר העתיקה בירושלים במאה שעברה. לענייננו, אני מסתכל שוב לכיוון הכביש, ולפתע רואה אלומות אור של פנס באתר הארכיאולוגי שמתחתנו.

אני צועק להם: הו, יהודי? עונה לי: לא, ערבי, השומר. התאכזבתי. הרב יוצא החוצה, ופתאום הוא רואה בתאורה הקלושה וממרחק רב, מישהו עומד בכיכר שליד חמי טבריה. חושך מצריים, והוא רואה. מבט של רב! אני אומר לו שהוא כנראה החבר של הערבי, אבל הרב בשלו. הוא שוב רץ למטה, ואנחנו כולנו במתח. מצא או לא מצא? יביא או לא יביא? יהודי או לא יהודי? הדקות נוקפות, ופתאום שומעים אותו מדבר בקול רם. עם עצמו? כשראינו שניים מתקרבים מכיוון הרחבה שלפני בית הכנסת, הבנו שמצא יהודי. הרב צעק: מצאתי יהודי! הרב צהל משמחה, וכאילו חזר לו הצבע לפנים, והפנים מופנות כלפי שמיים. יכולנו להמשיך בתפילה בשמחה מהולה בלב שבור, שזה הלב הכי שלם. אני מודה לבורא עולם ולרבי מאיר, ונכנס לבית הכנסת. אכן, ההלך ניראה כמו במדרשים. בחור פשוט, בגדים פשוטים, כובע קסקט ונעלי ספורט. ממש לא מישהו שנראה כמו צדיק. אבל הוא הצדיק האמיתי בין כולנו, ולו מגיע כל הקרדיט. איך הגיע לשם? לא הצלחנו להבין ממנו. הוא מיעט לדבר, וכל משך זמן התפילה שתק, ורק עמד או ישב כפי שעשינו. אולי אליהו הנביא? אולי גלגול נשמה שחזרה לעולם לכפר על מעשיה ולהיכנס לגן עדן? מי יודע חשבונו של מקום. איזו הקלה...

הרב שמח כאילו הוא בשמחת תורה ולא ביום כיפור. ואיך יצא ההלך? לא שמנו לב, פתאום נעלם. לא חיכה שנחזור כולנו יחד לטבריה. מובן שהודינו בלב מלא ונפעם לרבי מאיר. אני עוד נשארתי שם דקות ארוכות, מתפעם כולי ומתרגש מהמראה שקרה לנגד עיני בשעה האחרונה. אני הקטן, מלא החטאים, מנסה להבין את מקומי בכל האירוע הזה, ולנסות להפיק לקחים. בין היתר, מה רבי מאיר רצה לרמוז לי? אני לא מל"ו הצדיקים, וגם לא מתקרב אליהם. אבל מסקנה אחת הסקתי: לא משנה כמה אתה דתי, וכמה מצוות עשית, וכמה עבירות עברת - ברגע שאתה מאמין בלב שלם ומוחלט בקדוש ברוך הוא בורא כל העולמות ושליחיו הצדיקים המצויים בעולמנו, הנסים גלויים גם לפניך. ומשם צריך רק להתרומם מעלה, ולהתחזק עוד יותר בשמירת מצוות ובלימוד תורה. סיפור מציאותי ואמיתי לחלוטין. אם לא הייתי שם, לא הייתי מאמין. בשורות טובות, ישועות ונסים גלויים לכולנו. אמן.