סיון רהב מאיר: ההבדל בין שכירות למשכנתא

ישראל זעירא ורעייתו מוריה עברו לתל אביב לפני שנים ופתחו את קהילת הצעירים "ראש יהודי". זכינו להיות שם בשבת שעברה. מה לקחתי איתי?

קבלת שבת בכיכר דיזינגוף. מאות אנשים, בבגדי שבת חגיגיים או בבגדים שבהם עברו שם במקרה, רוקדים ושרים ליד המזרקה המפורסמת. כשהתפלאתי מהכמות יוצאת הדופן ומהמגוון האנושי, אמרו לי שביום כיפור התפללו שם ביחד למעלה מאלף איש. "גם בעיר ללא הפסקה צריך הפסקה", אמרה לי מוריה.

סעודת ליל שבת נמשכה עד שלוש בלילה. הסעודה ביום הסתיימה בחמש אחר הצהריים. עשרות משתתפים, הרבה סבבים של היכרויות ודיבורים אישיים, כשרואים בעיניים כמה כיף לכולם לשבת שוב ביחד. כשאנשים שיתפו בשנת הקורונה שעברה עליהם, קלטתי פתאום שלכל אחד יש חתיכת מטען שיושב בנפש. כל אחד מאיתנו עבר דברים שהם לא לגמרי נורמליים. מי שישבה לידי, למשל, סיפרה איך ערכה את ליל הסדר לבד בדירה השכורה, רק היא והכלבה שלה: "אמרתי לאלוקים: מאז יציאת מצרים, ליל סדר כזה עוד לא ראית".

עולם הרווקות. דיברתי השבת אישית עם עשרות רווקים ורווקות. זו בהחלט ה-סוגיה שם. הרב אסף טבצ'ניק דיבר בשבת בבוקר על נקודת המחויבות. "כל דבר רציני דורש מחויבות – שבת, זוגיות, לימוד תורה, תיקון המידות. אולי הדימוי הבא יעזור לנו: תחשבו על ההבדל בין שכר דירה לבין משכנתא. שכר דירה אני משלם כל חודש, אבל בכל רגע אפשר להודיע על ביטול החוזה. הכסף לא מייצר משהו ארוך טווח. לשלם משכנתא זה אומר: 'אני בונה פה משהו לטווח ארוך', ואז בסוף כל חודש הכסף לא נעלם, הוא בונה יסודות לבית שבסוף יהיה שלי. לא רק בנדל"ן, גם בחיים האישיים – כדאי לחפש השקעות של משכנתא, של מחויבות".

מחשבה ליום ירושלים

בשבוע שעבר לפני 54 שנים שוחררה ירושלים. המלחמה הייתה קצרה, שישה ימים, אבל הגעגועים – ארוכים מאוד: רבי יהודה הלוי כתב בספרד, אבל הרגיש שלבו בירושלים. כאלף שנים אחר כך, כאשר ש"י עגנון קיבל פרס נובל, הוא סיפר לעולם כולו שנולד בגולה, אבל תמיד היה נדמה לו שנולד בירושלים. נתן שרנסקי נשפט ונשלח לכלא לשנים ארוכות כאסיר ציון, אבל הכריז מול השופטים: "לשנה הבאה בירושלים!". ובעצם, בכל פעם שזוג מתחתן, בכל מקום, בכל דור, נשמעת התזכורת "אם אשכחך ירושלים".

יורם זמוש, אחד מהצנחנים משחררי הכותל, סיפר איך במהלך הקרבות, הוא וחבריו הגיעו לביתה של משפחת כהן ברחוב הכרם 10 בירושלים. סבתא זקנה דחפה פתאום לתיקם דגל ישראל, ואמרה בהתרגשות: "זה הדגל שלנו, מאז גורשנו מהבית בעיר העתיקה. בחורים, כל העם היהודי, כל הדורות של העם היהודי, דוחפים אתכם בקצות האצבעות שלהם. שתגיעו בשלום ותניפו את הדגל הזה". כך היה.

נכון, המצב בירושלים לא מושלם כרגע. ממש לא. אבל אם יש משהו שכל ההיסטוריה של העיר הזו מלמדת אותנו, זה סבלנות. היא ידעה ימים קשים הרבה יותר. גם על רקע הימים האחרונים, כדאי להסתכל אחורה: בית ראשון, גלות בבל, בית שני, היוונים, הרומים, הביזנטים, המוסלמים, הצלבנים, הממלוכים, הטורקים, הבריטים ו-אנחנו. זכינו. דווקא בדור שלנו היא שבה סוף סוף לידי בניה. קיבלנו מתנה, ועלינו להיות ראויים לה.

כל הנבואות היפות שנכתבו על ירושלים ועלינו מתחילות להתגשם לנגד עינינו, אבל יש לנו עוד דרך, יש עוד עבודה, עד להגשמתן המלאה. ירושלים היא צירוף של שתי מילים: ראו-שלם. ראו את השלמות. בסוף זה יקרה. מה שהחל באברהם אבינו והמשיך בדוד המלך עד ימינו, יתגשם. ירושלים תהיה בירת הצדק, השלום והאמונה העולמית.

אולי

ביום שני שעבר, בשש בערב, הפסקתי שידור זום באמצע, כדי לרוץ עם הילדים למקלט. אזעקה בירושלים. מי בכלל זוכר איפה המקלט בבניין שלנו, והאם הוא פתוח. הבת של השכנים הייתה לבד בבית, אחת הבנות שלנו הייתה בחוג, ורשת צפופה ומודאגת של בירורים והודעות וטלפונים התחילה. ופתאום מכל עבר שאלו אותנו חברים אם אנחנו בסדר, שם בירושלים. לכמה רגעים בלבד, קיבלנו טעימה (מרה מאוד) משגרת החיים של אחינו שבעוטף עזה. זה לא נורמלי לגדל ככה ילדים לאורך זמן, זה לא נורמלי לאפשר בכלל מציאות כזו.

שמעתי בשבוע שעבר משפטים כמו "לא ייתכן שיירו כך על בירת ישראל". סליחה, ועל שדרות מותר? האם כולנו חשים לאורך השנים מספיק ערבות הדדית ואכפתיות, או שפשוט התרגלנו לצבע אדום בדרום, וזהו? אולי כשאימהות באזור המרכז צריכות למצוא סידור לילדים כי בית הספר בוטל פתאום, אולי כשאנחנו בירושלים חושבים פתאום איפה הממ"ד הקרוב – נבין מה עובר על אחרים?

"כל ישראל ערבים זה לזה", כתב רש"י בפירושו לפרשה שקראנו בשבת שעברה. זה לא רק תיאור מצב, אלא משימה. ואולי, אם האחדות והסולידריות בינינו תגבר, גם הביטחון מול אויבינו יגבר. הם הרי מרימים ראש כשהם מזהים חולשה, פירוד, פקפוק בצדקת הדרך ואדישות. אולי אז תתקיים בנו התפילה מהימים הנוראים, שנזכרתי בה אתמול פתאום כשראיתי תמונות מיפו, מלוד, מחיפה ומרמלה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ".

לשאת ראש

הזוג שהתחתן, ושמע פתאום אזעקה בזמן החופה. הילדים שחשבו שנגמרה הקורונה וחוזרים לשגרה, ומצאו את עצמם שוב מול ה"זום". הישראלים מהצפון שלא מפסיקים להזמין ישראלים מהדרום לנפוש אצלם. האימהות בלוד, שרואות מהחלון פורעים ששורפים להן את הרכב, וצריכות להרגיע את הילדים תוך כדי. הגבאי של בית הכנסת שמגיע בבוקר ורואה את המקום מחולל. הכתב שמדווח משם בדמעות על ספרי התורה השרופים. המורים והתלמידים שמגלים בבוקר שאין היום בית ספר, כי פשוט אין בית ספר. הוא נשרף. הנהג שנקלע ללינץ' ליד באר שבע והתלבט אם לברוח או להגיב, וברח בגלל הילדים הקטנים במושב האחורי. השוטרים והחיילים שמנסים למרות הכול להשליט סדר וביטחון. בית הכנסת מארה"ב שחילק אתמול תהילים בין המתפללים, יומם ולילה, מסביב לשעון, כדי שתמיד מישהו מהם יתפלל לשלומנו. משפחות ברמלה ובעכו שהלכו לישון עם ריח חריף של עשן שריפה מהחלון. מפעילי כיפת ברזל. הכבאים. תושבי אזור המרכז שחיפשו אחרי שנים את המפתח למקלט. תושבי הדרום, שחיים במציאות כזו כבר שנים. מנהיגי קהילות, תנועות נוער, רבנים, מתנדבים, עמותות, עובדים סוציאליים, צוותי רפואה וחירום. הרשימה הזו עוד ארוכה. כל אחד יכול להוסיף לה עוד שמות וסיפורים.

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כך נאמר בתחילת פרשת השבוע האחרונה, פרשת במדבר. פרשנינו מסבירים שבמפקד הגדול הזה צריך לספור את כולם. למנות ולתת לכל אחד תפקיד ותחושת שליחות ומשמעות. כל אחד חשוב, כי אנחנו כותבים פה סיפור משותף ונצחי. 

והמילים "שאו את ראש" משמעותן גם – הרימו את הראש. כשיש משימה משותפת צריך להרים את הראש למעלה, להתרומם מעל הקושי הנוכחי, לזכור את חשיבותה המכרעת של הרוח.

לא נפסיק

"שלום סיון, שמי ניות פצ'ניק. אלה ימים קשים, אבל אני כותבת לך מהחתונה של אחי, שריה כהן, עם רעייתו שרה. גרנו בגוש קטיף, ואחרי ההתנתקות עברנו לניצן. אתמול התברר שאחי לא יוכל להתחתן בניצן, בגלל הירי מהרצועה. במבצע בזק העברנו הכל לקיבוץ כפר עציון. ממש כמו בבר מצווה של האחיין שלי, בשדרות, בר מצווה שנקטעה באמצע הקידוש בשבת בבוקר בגלל צבע אדום בלתי פוסק. ממש כמו בברית של הבן שלנו לפני תשע שנים, גם בשבת, עם אורחים מכל הארץ שלא הורגלו לרוץ למיגוניות ונאלצו ללמוד מהר את השיטה.

"בספר במדבר שהתחלנו לקרוא בשבת האחרונה יש פסוק שמרגיע אותי בתקופה הזו. הוא מתאר את מסעות בני ישראל במדבר: 'עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ'. עם ישראל לא קיבל תכנית מדויקת של המסע שלו. לפעמים הם חנו במקום מסוים כמה ימים, לפעמים כמה שנים, מבלי לדעת מראש את התכנון. אבל בכל מקום שאליו הגיעו, הם קודם כל הקימו את המשכן. כלומר, קודם כל עשו את מה שהכי חשוב והכי קדוש. הם לא אמרו 'אחר כך' או 'זה לא הזמן', אלא התמקדו מיד במה שהכי חשוב להם בחיים, בלי קשר לתנאים ולנסיבות. גם אנחנו ממשיכים את מסעם של אבותינו, ולא נותנים לאויבינו לשבש את מה שהכי יקר לנו. על רקע ההפרעות שלהם, אנחנו לא נפסיק לשמוח, לחיות, לחגוג, להתקדם. מזל טוב, שריה ושרה".