איך הרשיתי לעצמי לשבת?!

לפעמים, כשאנחנו יושבים על הספה בסלון בבטלה גמורה, אנחנו מרגישים ש"חבל על הזמן".

קמים פתאום מהמקום בבעתה: "איך הרשיתי לעצמי לשבת?"; "איך העזתי להתעצל?"; "מה קרה לי, שמעדתי?", ובעצם, לא שמים לב בכלל, שמה?

שלא התבטלתי כרגע כלל, אלא נחתי, נתתי לעצמי מנוחה. הייתי בהרפיה.

האמת, שהגוף שלנו, וגם הנפש, זקוקים לזאת.

זקוקים לשקט, לרגיעה, למנוחה, להרפיה.

אנשים שלא נותנים לעצמם לנוח סתם כך על הספה, בלי לגעת בטלפון, בלי להתייחס לכל העבודות שמחכות, בלא לשים לב למה שקורה סביב, מגיעים בסופו של דבר לידי חנק: "די, נמאס לי כבר מהעבודה שלי"; "לא יכול יותר עם המטלות שיושבות על ראשי".

ואז לא מספיק לשבת על הספה. אז, במקרה הטוב מרגישים שאני חייב לנסוע לים, מוכרח לנסוע לחו"ל, חייב מסעדה יוקרתית.

חייב!

אבל אם ניתן לעצמנו לנוח בזמן, מנוחה קצרה בכל יום, שהייה קצרה מדי פעם, נשימה קלה פעם בשעה - לא נזדקק לדלק רב יותר שיפעיל את המכונה.

אז בואו לא נסתכל על הרוגע כעל בזבוז זמן. בואו לא נסתכל על החסר הזה כהפסד.

למה?

כי הוא הרווח!

בואו נשאיר את הביטוי "חבל על הזמן" לסלנג הזה, שאומר בכלל משהו אחר...