"רק לפני חודשיים חגגנו לך בר מצווה": דודתו של ידידיה ז"ל, בפוסט קורע לב

ימים קשים עוברים על עם ישראל בצל האסון במירון, שבו ניספו 45 בני אדם. בין ההרוגים, קיפח את חייו ידידיה משה חיות ז"ל בן ה-13 בלבד, שאביו אביגדור חיות שנכח עמו בהילולה, נפצע אף הוא. 

בפוסט קורע לב ברשתות החברתיות, שיתפה דודתו של ידידיה ורד אביה קולמן, וסיפרה כיצד רק לפני חודשיים בלבד, הם חגגו את שמחת בר המצווה שלו. "הלב מסרב להאמין. ידידיה שלי נסיך טהור שלי. רק לפני חודשיים חגגנו איתך בר מצווה, פתאום הבשורה הקשה הזאת. הלב שלי שורף. כמה קיווינו, כמה יחלנו שבדרך הזויה כלשהי נמצא אותך חי.

"גם ברגע האחרון דאגת ורצית שאבא יהיה איתך בלוויה ויפרד ממך. הגענו כבר לבית הקברות סגולה בפתח תקווה כדי להיפרד ממך, אבל לא רצית להשאיר את אבא שבור ומרוסק בבית החולים זיו בצפת, אז סידרת שיחליפו בין הגופות ושלחת לשם גופה אחרת כדי שלא תיקבר ביום שישי כדי שאבא יהיה איתך. איזה כיבוד הורים, נסיך שלי. אני אוהבת אותך ולנצח תישאר בלב שלי.  אהבתי אותך מהרגע הראשון שנולדת, אתה הפכת אותי לדודה. למרות המרחק העצום שהיה בנינו ונולדת בוונצואלה, זכיתי להיות לצידך בשנתיים האחרונות, ואת ליל הסדר האחרון אני לא אשכח לעולם. איך הלכת לי ככה?

"לא רוצה, לא מסוגלת להתנחם! כל השבת בלעתי בכוח את הדמעות. עד עכשיו יש לי ממך את הטעם מלפני שבועיים בשבת שהיינו כולם ביחד, איך ביקשת שאני יעשה לך סיבוב ברכב של איחוד הצלה והתלהבת מהאורות והסירנה. אם רק הייתי יודעת הייתי מביאה לך כל מה שאתה מבקש. למה הלכת לי, למה? לא רוצה תנחומים. לא רוצה להפסיק להתאבל עליך! לא רוצה", היא מסכמת בכאב. 

בני משפחתו של ידידיה ז"ל סיפרו בלב כואב כי אילו ידידיה היה משאיר אחריו צוואה כלשהי, הוא היה מבקש שכולם יתחזקו ויתאחדו. "הוא ילד. מי חשב על צוואה?", אומרת בת משפחתו. "הוא לא כתב צוואה, אבל אם היה כותב זה מה שהיה רוצה שיעשו שפשוט יתאחדו. תגידי לעם ישראל שיתחזקו ושיתאחדו, כי זה הזמן! לא משנה מי אתה ואיך אתה ניראה, כולנו יהודים וזה מה שבאמת חשוב". 

אנא אמרו פרקי תהילים אלו לעילוי נשמתו של ידידיה משה בן מירה מרים, בין שאר הרוגי האסון ז"ל:

מזמור מט:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים. הַאֲזִינוּ כָּל ישְׁבֵי חָלֶד: גַּם בְּנֵי אָדָם. גַּם בְּנֵי אִישׁ. יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן: פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת. וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת: אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי. אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע. עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי: הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם. וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ. לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם. וְחָדַל לְעוֹלָם: וִיחִי עוֹד לָנֶצַח. לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת: כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ. יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ. וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם: קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם. מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדֹר. קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת: וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין. נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: זֶה דַרְכָּם כֶּסֶל לָמוֹ. וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה: כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם. וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר. וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ: אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל. כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה: אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁיר אִישׁ. כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל. לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ: כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ. וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ: תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו. עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר: אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין. נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ:

מזמור טז:

מִכְתָּם לְדָוִד, שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ: אָמַרְתְּ לַה` אֲדֹנָי אָתָּה, טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם: יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ, בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם, וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי: ה`, מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי, אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים, אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי: אֲבָרֵךְ אֶת ה` אֲשֶׁר יְעָצָנִי, אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי: שִׁוִּיתִי ה` לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח: כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח: