מיומנה של טלפנית: לאן נעלם הצמיד היקר?

הפעם אני מביאה את סיפורו המאלף של יוסף, שהגיע אלינו במעטפת הגובינא של הידברות.

קוראים לי יוסף. אני אוהב מאוד לעיין בעלוני השבת, במיוחד בסיפור של חיים ולדר. אחד מסיפוריו הזכיר לי סיפור דומה מלפני עשרות שנים, וחשבתי שיש גם בסיפורי עניין לפרסם.

עליתי ארצה בשנת 1962. התמקמנו בשכונת העולים בעכו. גרנו במרחק מה מבית הכנסת הקרוב ביותר. כדי להגיע אליו היינו צריכים ללכת מרחק גדול. שם התקבצו לתפילות עולים ממרוקו, עירק, טוניס, יוון ועוד. לא עבר זמן עד שגילו שאני יודע לפייט יפה בתפילות. המנגינות מצאו חן בעיניהם, ומאז הייתי בעל תפילה וגם משמח אורחים בשמחות. בתקופה המדוברת ערך נתן, אחד המתפללים מקווקאז, חתונת לבנו.

התייצבתי באולם המפואר מוקדם. השמחה הייתה בעיצומה. רעמי התזמורת התמזגו בשכשוך כלי האוכל. המוזמנים, שזה עתה סיימו את מנתם האחרונה, התבקשו להיכנס לרחבת הריקודים פעם נוספת.

לפתע הכל נדם. אחד ממשפחת הכלה לקח את הרמקול בידו, והודיע בקול חותך שהכלה איבדה את הצמיד הכבד, העשוי מזהב טהור, הנקרא בפיהם גורמט, שזה מעין צמיד עבה וארוך המכסה שטח נרחב מהזרוע. כל המוצא ימהר להחזיר את האבדה, וה' ישיב לו כגמולו.

תחושה קשה חשתי, כי ידעתי שיש לקווקאזים מנהג לסובב את הכלה בתכשיטים מרובים ויקרים ביום חופתה. ומה יעשו כעת הוריה?

רחש קל שהלך וגבר עבר בין המעברים. הפעם לא של פטפוטים בעלמא, אלא של התרגשות ומתח.

כן, ראינו את הרדיד היפהפה. איזו אבדה.

מה, איך אפשר לאבד צמיד כה גדול מרשים ויוקרתי.

כנראה עוד רגע ימצאו אותו.

רק לפני 5 דקות זה היה ענוד על זרועה.

זו תהיה האבדה, בה' הידיעה.

לאחר קריאה חוזרת ונשנית החלו האורחים עצמם לעזור בחיפושים, מתוך תקווה שהנה האבדה תימצא. וכי יעלה על הדעת לאבד דבר כה יקר?

החתונה הסתיימה. שבתי לביתי עם עוגמת הנפש שהקיפה את כולנו. הייתי סקרן לדעת מה עלה בגורל האבדה. מיד אחר החתונה עבר נתן חברי לגור בנהרייה, ומאז כבר לא היינו בקשר. הנושא שדשנו בו ימים רבים כבר לא היה אקטואלי. העניין נשכח ממני עד לאחר שנים, כשפגשתי את נתן, אביו של החתן, "במקרה" ליד קופת החולים. שמחתי ופטפטתי אתו. באותה הזדמנות הזכרנו את עניין הצמיד. שאלתי אותו - מה קרה בסופו של דבר? ואז הוא השיב – אם אתה רוצה לשמוע את סופו של הסיפור, אז בוא נשב בניחותא. נכנסנו לבית קפה. ישבתי מסוקרן, והוא החל לספר.

"הזוג החל את חייו המשותפים, אבל מעל הכל ריחף כאב לב על הצמיד שאין לו תחליף, ואין מי שמסוגל לקנות דבר יקר כל כך. הכלה נלחמה ביגונה הפרטי, ויותר מכך, באי הנעימות הגדולה כלפי משפחתנו, משפחת החתן, שהוציאה סכום עתק - ולא זכינו לראות את זה אצלה אפילו 24 שעות. חלפו להם שבועיים שמעט השכיחו את החוויה הלא נעימה. מרוצת החיים הייתה מהירה וחזקה, והצליחה לפוגג במעט את עוגמת הנפש.

שבועיים אחר החתונה הגיעה קלטת הווידאו מהצלם. הזמנו את משפחת הכלה, ושתי המשפחות ישבו מרותקות למהלך השמחה. שם ראינו בבירור את ההתרחשות החוזרת בפרטים קטנים שלא שמנו עליהם דגש בזמן אמת. לא העלינו על דעתנו שהפתרון לתחושה החשה תתגלה במלוא מערומיה. תחילה נהנינו מהשתלשלות העניינים בערב המיוחד. הנה מרימים את החתן, והנה גם הכלה מורמת כשהיא יושבת על פלטת שולחן. כיוון שהחתונה, לצערנו, לא הייתה בהפרדה מלאה, הורם השולחן על ידי חברי החתן. לפתע הכלה מעדה מעט, השולחן נטה באלכסון והצמיד גלש מזרועה בקול שקשוק. הכלה נבהלה מהרגע בו חשה שהיא צונחת, כך שלא חשה כלל בצמיד שצנח אל מתחת לרגלי הרוקדים.

רק אחד התכופף להרים את החפץ היקר, אבל במקום להגיש אותו לכלה - דחף אותו לכיסו הרחב במהירות וחזר לרקוד במרץ.

נשימתנו נעתקה. זה לא יכול להיות! אבל זה לא אחר מחברו הטוב ביותר של בני החתן! לא, לא, הייתכן?

עם כל התדהמה שחשנו למראה החבר הטוב ביותר של בני, זעזעה אותנו המציאות שנגלתה לעינינו. אם לא היינו רואים בעינינו - לא היה ניתן להאמין, איך שהצמיד נכנס אל כיסו. החתן החל להריץ את הקטע הלוך ושוב, עד שקלט את הלא יאמן. המציאות התייצבה למולנו במלוא הכיעור.

לקח זמן עד שהשקט הופר. הוחלט על אתר להזמין בידידות את החבר לחזות במעשה ידיו, ובנוסף גם שוטר סמוי שישב כחבר נוסף, ושני זוגות ההורים, להקרין את החתונה מול כולם ולראות מה תהיה תגובתו. חשוב שיראה את הגניבה המתועדת, כך שיהיה חייב להודות ולהחזיר.

כך בדיוק היה. הגוזל לא ידע כלל מה מצפה לו, ולא נתן את דעתו לכך שהחטא מתועד במדויק. אבל הגלולה המרה הגיעה במהרה. כשהתקרבו לקטע המדובר החל החתן להאט את הסרט. עיני החבר התעגלו בהפתעה. הוא ניסה לחלץ עצמו מהחדר שהחל להסתחרר סביבו, אך הוא ישב נטוע בדיוק באמצע. הפחד ואי הנעימות גרמו לו לתחושת חנק, והסובבים אותו לא התירו לו אוויר.

"אה, אז בעצם זה אתה שלקחת את הצמיד", נפנה אליו החתן בקול התרעה שלא ניתן לפירושים.

"מה אתה רוצה ממני?", הצליח בקושי לסנן את המילים הבודדות.

"כולם ראו מה שגם אתה ראית כעת. יש לך שתי אפשרויות - או להחזיר מיד, עוד היום, את הגזל, או ללכת מכאן למעצר".

השוטר הסמוי עמד והתקרב אליו עם אזיקים, אבל אז הוא אמר: "אני מוכן להחזיר, בתנאי שתמחק מיד את הקטע הזה".

"קודם תחזיר, לאחר מכן נמחק".

כך היה בדיוק. השוטר ליווה אותו לביתו, וחזר עמו למקום בו המתינו כולם להשבת האבדה. החתן עמד בדבורו, וחתך את הקטע המרשיע יחד עם החברות ארוכת השנים שנגדעה בכאב רב. לאחר מכן הוליך אותו לכניסה ואמר: "אתה יוצא מכאן ולעולם לא חוזר".

נתן חברי סיים את סיפורו, וציפה למוצא פי.

ישבתי מאובן מהתרגשות, וחשבתי על מה שרבותינו אמרו – יבורך המחזיר אבדה לבעליה – אבל אחד שגזל בצורה מכוערת ואיבד את האמון של הסובבים אותו, מה אומרים עליו?

"חזק יותר מכל שיעור מוסר".

"כן, כל גנב נתפס בסוף".

"הרבה יותר מזה. הקדוש ברוך הוא הראה לנו מעט מה זה 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים'".

"כן, מי יודע איזה קטעים נשמרים בסרט חיינו. שם אי אפשר לעשות עיבוד מחדש".

"זה הזמן לעשות עיבוד לסרט חיינו. שם כבר אין מצב למחוק קטעים".

נפרדתי ממנו, ולקחתי איתי לדרך התבוננות חדשה בדרכי ובמציאות חיי.