חינוך ילדים
כל מה שאת מציעה ללבוש היא לא רוצה: כמה פתרונות לילדים עקשנים
אפשר להסתכל על ילדים עם אופי עקשן כעל משהו קשה ושלילי, ואפשר להסתכל עליהם בצורה חיובית - יש לילד דעה, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא עומד על דעתו וזה נפלא
- יוכי דנחי
- כ"ה ניסן התשפ"א
(צילום: shutterstock)"אני לא רוצה את החולצה הזאת!".
"זה מה שאת לובשת היום, וזהו! ככה החלטתי. נמאס לי כבר מכל המשחקים שלך!".
זה קורה כמעט כל בוקר, לא רק היום.
מה שמציעים לה ללבוש - היא מסרבת בתוקף... גם אם לא בתוקף, ודאי בסירוב.
וזה לא משנה אם שבת, יום חול, קיץ, חורף - תמיד הפוך ותמיד מתנגדת. האמת היא ששמת לב לזה כבר כשהיא הייתה קטנה. עקשנות משהו יש בה, "ילדה עקשנית", יש לה דעות כבר מגיל קטן, תמיד פחדת מה יהיה כשתגדל... היום היא בת 5 וזה רק מחמיר.
את קונה את הבגדים הכי יפים שנראים לך, והיא רוצה כל הזמן את החולצה האדומה דווקא. נועלת את הנעל הכי לא מתאימה בצבע, עם בגד יפה כל כך שכבר הסכימה ללבוש.
מה עושים איתה?
מה עושים עם ילדים עקשנים?
זה קשור דווקא לבגד מסוים, או שזה מצביע על משהו עקשני באופי שלהם?
ואם זה באופי שלהם, אפשר לשנות? או שלנצח תצטרכי "לסבול" את זה?
ישנן כמה נקודות חשובות שכדאי להתייחס אליהן:
- לתגובות של הילד.
- לתגובות של עצמך.
- לצרכים של הילד.
- ילד יכול להביע את דעתו החופשית (כי יש לו בחירה!), אך יש דרך וצורה שבה הוא אמור לדעת להתבטא ולדבר, ודאי בפני הוריו. אחד מכללי הבית ומכללי המשמעת הוא שבבית מדברים בכבוד ולא בחוצפה, ותפקידנו ההורים לאכוף את זה ולהיות עקביים שכך יהיה. כאשר הילד רואה שזה ערך עליון בבית, הוא יתרגל וירצה להגיד את דבריו בצורה יפה.
- כאשר מופנם אצל הילד הכלל שאבא ואמא הם המחליטים בבית, יהיו לילד הרבה פחות ניסיונות של מרידה, בפרט אם הילד יודע שמשתלם וכדאי להגיד את דבריו בצורה מכובדת ונעימה.
- פעמים רבות הסיבה למרדנות היא הצורך בהתייחסות ובתגובת פידבק מההורה - למדי אותם שהכל אפשר לקבל בצורה טובה.
- כאשר ילד יודע ומרגיש שמה שהוא יגיד - יקשיבו לו בדרך כלל, הוא לא יתבטא בחוצפה או בחריפות, והוא ירצה לשמוע גם את דעת הוריו. פעם, בתחילת החורף, כשבתי הייתה בת 4, בשמחה ובגיל הוצאנו מהארון את הפוכים החמים להתכסות בלילה, ובתי בכתה והתעקשה בתוקף שהיא לא רוצה להתכסות בפוך והיא רוצה רק את שמיכת הקיץ שלה. אמרתי לה שיהיה לה קר מאד, והיא התעקשה ובכתה בכי נורא. בתחילה ממש כעסתי ואמרתי שאין מה לדבר! הרגיז אותי כ"כ, מדוע היא צריכה לבכות כל כך מדבר פשוט לכאורה?
אחרי כמה דקות שמתי לב לסיטואציה, ואמרתי לעצמי: אם היא בוכה כך, כדאי לברר ולשמוע מה הסיבה. אמרתי לה: "הדסה, בואי תנגבי את הדמעות ותירגעי. ואני רוצה שתספרי לי למה את בוכה כ"כ, ונראה מה אפשר לעשות". היא כבר נרגעה (רק מהמחשבה שאמא רוצה לשמוע אותה!), ואמרה "אני לא רוצה פוך כי יהיה לי קשה לקפל אותו בבוקר. אני יודעת לקפל רק את השמיכה של הקיץ". מובן שחוץ מלחבק ולנשק אותה ולהתבייש בעצמי לא יכולתי לעשות כלום. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאין לה מה לדאוג, אני אעזור לה בזה, וטוב כל כך שהיא אמרה.
זו דוגמא אחת לכמה חשובים השיח וההקשבה - לילדים הרבה פעמים יש משהו חשוב להגיד, ולא תמיד הם יודעים לבטא את עצמם. לנו יש האפשרות לעזור להם בכך.
- כאשר תגיבי בצורה רגועה ובהחלטה נחושה, לילדתך לא תהיה ברירה אלה להסכים מרצונה למה שתרצי עבורה. היא תרגיש שיש אמא שמבינה אותה ורוצה בטובתה, וממילא לא יהיו לה רעיונות של ללבוש בגד מלוכלך, או בגד קיצי בחורף וכו'.
שימי לב שכאשר את כועסת, גוערת או מכה - לא יכולה להיות לך השפעה בכלל... אז מה דעתך להיות חכמה?!
נכון, זה לא קל, במיוחד במצבים שבהם את ממהרת מאד, או ליד אורחים ומתביישת...
- אם את יודעת שיש דברים מסוימים שקשים לבתך יותר - השתדלי לא להנחית אותם עליה, אלא לתת לה "זמן עיכול" או דד ליין. זה יעזור לה מאד.
אפשר להסתכל על ילדים עם אופי עקשן כעל משהו קשה ושלילי, ואפשר להסתכל עליהם בצורה חיובית - יש לילד דעה, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא עומד על דעתו וזה נפלא. התפקיד שלנו הוא לנתב אותו ולהעצים אצלו את התכונה בדרך הטובה.
פעם אמרה לי אמא: "די, יוכי, זה מעצבן אותי שכל דבר שאני רוצה שישתנה בילד שלי, תלוי בי. למה כל דבר קשור אלי?".
לעומת זאת, אני שומעת מאימהות שזה מרגיע אותן שהן יודעות שזה יכול להיות תלוי בהן. קל יותר לשנות משהו בתוכך מאשר אצל מישהו אחר... ואני מסכימה איתן.
הכלל העיקרי בחינוך הוא לדעת שתפקידנו, ההורים, הוא להזיז את החוטים. הילדים הם רק בובות, והם רוצים כל כך לעשות את מה שאנחנו רוצים.
יוכי דנחי היא תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il