סיון רהב מאיר על בחירות רביעיות ועל שנאת חינם

אנחנו רק קוראים לזה "בחירות רביעיות", אבל התחושה היא שהבחירות השלישיות עוד לא נגמרו והוכרעו. אנחנו רק קוראים לזה "סגר שלישי" אבל אנחנו בעצם עדיין בתוך הסגר השני, שטרם נגמר. אנחנו במסטיק של הבחירות כבר כשנתיים, ובמסטיק של הקורונה כבר כשנה.

כך שהתסכול הוא לא בגלל שהולכים לבחירות בפעם הרביעית. התסכול הוא שהולכים לאותן בחירות. דופקים את אותו ראש, באותו קיר, בפעם הרביעית.

לקורונה יש ככל הנראה חיסון יעיל, כך שנצליח לצאת ממנה, למרות כל הכשלים שהיא חשפה בחברה. המערכת הפוליטית מורכבת יותר, אין חיסון פלאים שיוציא אותנו מהסיפור, נצטרך לעבוד קשה על הריפוי.

* * *

בשבוע שבו ממשלת האחדות התפרקה, האחדות בפרשה חזרה.  פרשת "ויגש" היא כנראה המרגשת ביותר בתורה. אחרי 22 שנים של נתק, יוסף ואחיו נפגשים. אחרי שהאחים זרקו אותו לבור, אחרי שיוסף התגלגל לבית הכלא במצרים ואז הפך לבכיר בארמון המלוכה, הם נפגשים, בוכים, מתחבקים וממשיכים ביחד.

שוב ושוב מסופר לנו בפרשה שיוסף בוכה. הדמעות שלו ממש מלוות אותה. הוא בוכה לפני המפגש עם האחים, וגם אחריו, אבל יש בכי אחד שהפרשנים מתעכבים עליו – במפגש בינו לבין בנימין: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו". על מה הם בוכים? רש"י מסביר שיוסף בכה על שני בתי המקדש שיקומו בירושלים, בנחלה של בנימין – ועתידים להיחרב. אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, למה צריך לבכות ברגע כל כך מרגש על בתי המקדש שייחרבו? ואולי בכלל צריך לשמוח על כך שהם בכלל יקומו? ואיך זה קשור לרגע הפגישה בין האחים?

התשובה היא שבית המקדש ייחרב בעתיד בגלל שנאת אחים, שנאת חינם. ברגע זה האחים סיימו לתקן קלקול עמוק ויסודי של שנאת אחים. הם בוכים מחשש שגם בעתיד הקללה הזו תמשיך ללוות אותנו, ועוד תחריב את הבית המשותף שלנו. הם בוכים כי אולי לא נסיק את המסקנות מהסיפור שהסתיים זה עתה – ממכירת יוסף, מהמריבה הקשה, מהניתוק, מהניכור אבל גם מההצלחה שלהם להשלים זה עם זה בסוף, ולהמשיך הלאה ביחד.

הם לא בוכים על עצמם, הם בוכים עלינו. האם למדנו את הלקח?

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".