פתאום הבנתי שטעיתי. אבא – הוא אבא שלי

ושוב קמתי בבוקר, אמרתי "היום זה לא קורה שוב"

אך הלב הראה שעדיין הכל כאוב.

ניסיתי להמשיך להראות חוזקה,

אך הוא לא עצר לדקה 

צחק לי בפנים,

אני עדיין בפנים.

ניסיתי לא להתייחס, להתעלם 

אך הוא טען, "תני לי כמה דקות ואני אעלם".

אך אני את התחושה לא אהבתי 

ושוב ושוב את הכאב דחקתי 

ואז בלילה, כשהכל חוזר,

ניסיתי את הבכי והכאב לפזר.

אך התחושה לא כל כך מהר ויתרה 

אני פה, ויהי מה.

הבנתי שלבד אי אפשר 

וחיפשתי מישהי שתבין את הכאב 

תעזור, תבין, לפני שלעצב אני אשאב.

חיפשתי ומצאתי 

אך מהר מאוד הבנתי שטעיתי 

לי היא לא יכולה לעזור 

ובינתיים בלב גדל החור 

הכרית והשמיכה היו כל עולמי

היחידות שידעו להשתתף עמי,

ובלילה אחד לחשה לי השמיכה:

למה לנו את בוכה?

יש לך אבא, ואותך הוא אוהב

וודאי מבין את הכאב

לך הוא יכול לעזור

והוא ודאי לא יפיל אותך לתוך בור.

ואז הבנתי,

אבא תמיד איתי 

כשלי קשה 

אף לו קשה 

וכשאני בוכה - הוא יחד איתי

ולא שוכח להזכיר: את בתי.

אני אוהב אותך 

ולא אתן לאף אדם להרע לך 

את פשוט רואה רק חלק קטן

שלך נראה כמו חלום רע עם השטן

אבל זו טעות

ולא אתן לך לרצות למות.

ואז הוא מזכיר 

ואומר לי שוב ושוב

כל ילד מילדי הוא אהוב.

ואז הבנתי שטעיתי 

ולעצמי על הטעות בזתי.

הבנתי שהכל טוב בשבילי

כי אבא הוא אבא שלי.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.