חברה יקרה שלי, אני צריכה אחת כמוך, כמו שהיית לי בשנה שעברה

חברה יקרה שלי,

צר לי, אך אני יודעת שלא אשלח לך את המכתב הזה.

ולא בגללך, אלא בגללי. האגו שלי לא יתן לי לשלוח.

אז בינתיים אני רק כותבת, ומקווה שאיכשהו תשמעי ללבי...

אהובה, קשה בלעדיך. מאז עברת לסמינר, ואני נשארתי בתיכון - שום דבר לא אותו דבר, הכל השתנה.

ונכון, אני זו שחתכתי, אני זו שפגעתי, אני יודעת.

לא התנהגתי כמו שצריך, ועכשיו אני משלמת את המחיר. אבל תדעי - את יקרה לי.

נכון,

כולן חברות שלי בתיכון, כולן אוהבות אותי. ב"ה קיבלתי מהקדוש ברוך הוא הזדמנות לפסוע בדרך שמלאה באנשים טובים שאוהבים אותי.

אבל מה לעשות, שכמוך יש רק אחת?

חברה שלי, אני יודעת שטוב יותר לשתינו ככה, שאת תתמקמי ותסתדרי בסמינר, ואני בתיכון, אמשיך להתקדם ולהצליח.

אבל מה לעשות שקשה לי ?

אני צריכה חברה, כזו, כמוך. כמו שאת בדיוק היית לי בשנה שעברה, משענת.

כזו שדרך מבט מבינה מה עבר עלי בשעה האחרונה, כזו שכל חיבוק שלה ממלא אותי בכוח להמשיך. אבל מה אעשה שכזו - יש רק אחת, והיא כבר הרחק בסמינר? עם חברות חדשות, מורות ומסגרת חדשה.

זוכרת איך אמרו לנו שקשר שהוא לא מאותו גיל - עדיף פחות? ושלא כדאי, ובסוף זה כואב - נמאס ודי?

הם צדקו, ולא הקשבנו. לא חשבנו שאצלנו זה יהיה המצב. אבל הנה, הגעגוע לא אחר לבוא, ונשארתי די לבד, עם שק של רגשות אשמה מכאן ועד חיפה.

יקירתי, את המכתב הזה את לא תקבלי. חשפתי פה יותר מדי ממני, ולא אתן לזה לקרות.

אבל תדעי - על הלב שלי, שמך חרוט לנצח, ואף אחת אחרת לא תצליח למחוק אותו.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.