סיון רהב מאיר: מי שבאמת דואג למגזר שלו – אמור דווקא להחמיר איתו ולא להקל

1. המצווה המרכזית בראש השנה היא תקיעת השופר. לא התפוח בדבש, לא גרעיני הרימון, אלא השמיעה של קול השופר. חז"ל קובעים: "שופר – שפּרו מעשיכם". הצעקה של השופר, הקול שהוא מעל למילים, אמור לזעזע אותנו, לטלטל אותנו, לעורר אותנו לשיפור. כמה שזה נכון השנה. הנה ניסיון לצאת יחד מהסבך.

2. רבים מהחברים הדתיים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת החילונים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: "בואו נכתוב על בית הכנסת שלנו: 'כאן מפגינים נגד ביבי', ונקבל אישור להתפלל בחגים".

רבים מהחברים החילונים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת הדתיים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: "בואו נכתוב על הבר השכונתי: 'שוק ארבעת המינים', ונקבל אישור לפתוח אותו".

3. אין לי דרך להכריע מי צודק בתחושת הקיפוח, אבל אנחנו במצוקה: כולם מרגישים שעובדים עליהם, מרמים אותם, דוחקים אותם לטובת זכויותיו של האחר. כל אחד מרגיש שמה שקדוש ויקר לו לא מספיק נחשב. בשלב ראשון הייתי מציעה לא לזלזל בצרכיו של האחר ולא ללעוג להם. כל אחד והחלל שהקורונה פערה בשגרת חייו האהובה.

4. מבחינתי, מי שבאמת דואג למגזר שלו – אמור דווקא להחמיר איתו ולא להקל. לא להגדיל את האירועים אלא להקטין אותם, לא לחפש זכויות יתר אלא חובות יתר, כדי לשמור על החיים. נציגי ציבור, לא שלחנו אתכם לכנסת לחפש קומבינות אישיות לסוחרי מחנה יהודה או למתעמלי חדר הכושר או לחסידי ברסלב, אלא לעשות מה שנכון ומקצועי וראוי.

5. ויש עוד מגזר, שיש בו נציגים מכל המגזרים: מכחישי קורונה. כנראה נמאס להם, אז הם מתחפשים לאפידמיולוגים מומחים ומכריזים שדי כבר, אין כוח, זה לא באמת רציני, ושולחים לך לינקים לכל מיני מאמרים מפוקפקים. איבדתי לאחרונה הרבה עוקבים, מאזינים וקוראים כי אני מתעקשת לטעון שהקורונה אינה שפעת ואינה קונספירציה. אני לא יודעת להעריך את מספרם, אבל לדעתי הם לא קומץ.

6. לנגיף הזה לא אכפת מכל החלוקות שכתבתי עליהן. הוא ישמח להדביק אתכם גם אצל הווטרינר וגם בתפילת תשליך. גם אם אתה היסטרי מהקורונה וגם אם אתה ממכחישי המגפה. לכן הוויכוחים שלנו נראים כה מגוחכים. אנחנו על סיפון הטיטניק, רבים אם לשים מוזיקה קלאסית או מוזיקה מזרחית ברקע, במקום להציל את הספינה.

7. ביקורת על הממשלה יש גם לי, והמון. אבל אף אחד לא יעזור לנו אם לא נעזור לעצמנו. אם לא נפסיק להתפלפל על פרטי החוק ונקלוט את רוח החוק, למען השם. לא צריך לספור מטרים ואנשים, אם יש שכל ישר, אם רוצים לפעול כמו שצריך. זה לא מסובך: לא להתקהל, לעטות מסכות, לשמור על ריחוק חברתי, לשטוף ידיים. העם שהביא לעולם את עשרת הדיברות ומחזיק בשיא פרסי הנובל, לא מסוגל להקפיד על הכללים הכל כך פשוטים האלה?

8. את כשלי העבר יחקרו ההיסטוריונים. אין טעם לדון כעת במחדלי חצי השנה האחרונה. יש כשל אחד, שחייב להיפתר כאן ועכשיו: איך יוצאים מהסגר? כלומר, מהי התוכנית? מהם המספרים שאנחנו שואפים להגיע אליהם? איך נתגמל ונתמרץ יישובים ירוקים? מה נעשה עם מערכת החינוך בהמשך השנה, משהתברר שהפתיחה שלה הקפיצה את המספרים? מה התשובות לכל השאלות של בעלי העסקים הקטנים ושל העצמאים? תוכיחו לנו שלא סתם סגרתם את כל המדינה. שיש פה חשיבה על היום שאחרי. תנו לנו מוטיבציה. אבל שוב: גם אם יש לנו ביקורת – זה לא תירוץ לא לקיים את ההנחיות.

9. במשך אלפי שנים פיתחנו מנטליות של לעבוד על הפריץ, על הגוי. אלפי שנים של מסירות נפש מול גזירות ורדיפות. התרגלנו, אבל פה אין שום פריץ. פרופ' גמזו רוצה לשמור על חיינו, לא להתנכל לנו. זה אנחנו, רק אנחנו. מחליטים יחד אם נהיה מדינה ירוקה או אדומה, דנים את עצמנו לחיים או למוות.

10. ספר דברים, שקוראים בתקופה הזאת בתורה, מדבר על הברית בינינו. על כבוד הדדי, על אמונה בצדקת הדרך, על סולידריות, על בנייה של סיפור אחד משותף. יש לנו המון מה לתקן. המחלה הזאת חשפה עוד הרבה מחלות אחרות שלנו. יהי רצון שקול השופר אכן יטלטל אותנו לשינוי. יהי רצון שנבריא השנה, בכל התחומים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".