"התייעצתי עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד"

זו הפרשה האחרונה שקראנו השנה, לפני ראש השנה. פרשת ניצבים־וילך. זהו יום חייו האחרון של משה רבנו, והוא מותיר לנו צוואה. אחד הפסוקים היפים בתורה מופיע בה: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיוֹם.

בשעותיו האחרונות, משה רבנו מזכיר לנו שהסיפור המשותף שלנו שייך לכל מי שחי איתנו בעבר, ולכל מי שעוד יחיה איתנו בעתיד.

אנחנו מרבים לדבר על אחדות בינינו, אבל מתייחסים רק למי שכאן איתנו בהווה. האחדות שלנו, הגורל שלנו, כולל גם את כל מי שהיה ויהיה.

באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן־גוריון את יצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: "עליי להתייעץ". למחרת חזר טבנקין לבן־גוריון ואמר לו לא להסכים להצעה הבינלאומית הזאת. בן־גוריון שאל את טבנקין עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "התייעצתי עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.

זה נכון בכל החלטה בחיינו שלא משפיעה רק עלינו כאן ועכשיו. עלינו לזכור שאנחנו בניו של כל מי שהיה כאן לפנינו, והוריו של כל מי שיגיע אחרינו.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".