אם לתאומות תסמותק: "עד היום אני לא מבינה למה הרופא אמר לנו ’אני מצטער’"

כשמאט וג'ודי פרי מאנגליה חיכו בציפיה דרוכה ללידה הקרבה ובאה של ילדם השני - הם לא ציפו לראות את פניו מבשרות הרעות של הרופא המטפל כשקרא להם אל חדרו ואמר להם 'אני מצטער'. 

ברגע הראשון, השניים נבהלו. "מה כבר קרה עם ההריון?", הם חשבו. 

ג'ודי הרגישה די טוב, ולכן לא הייתה סיבה להיות בדאגה עד לאותם רגעים שבהם הרופא הודיע בפנים נפולות כי ג'ודי אומנם נושאת ברחמה תאומות, אך שתיהן בעלות תסמונת דאון. "האמת היא שלא יכולנו להסתיר את ההפתעה מהתגובה של הרופא", מספר מאט. לדבריו, תגובתו הייתה חסרת מקצועיות וחסרת רגישות. 

"הרופא נתן לנו להרגיש שקיבלנו עונש גדול, שאנחנו לא כמו כולם", משחזרת ג'ודי בכאב. "באותו יום, לא הרגשתי את התקווה והציפייה, השמחה וההתרגשות שבלהיות אמא. הרגשתי ריקה, מבולבלת וכאילו אין לי למה לחכות באמת".

לדבריהם, ההתייחסות של הממסד להריון הזה הייתה ללא כל הענקת מידע. "אף אחד לא הכין אותנו לקראת מה אנחנו הולכים, איך אנחנו מטפלים בתינוקות עם תסמונת דאון ואיך מתייחסים לכל הדבר הזה. חששנו מאוד ממה שעוד עתיד לקרות. לא ידענו אם הבנות שלנו יוכלו בכלל לדבר, ללכת, ולהתנהג כמו יתר הילדים - שלא לדבר על גן או בית ספר. היינו במבוכה גדולה".

אבל אז נולדו אביגיל ואיזבל, ועולמם השתנה מן הקצה אל הקצה. 

"למרות שאנשים נטו להסתכל עליהן ברחמים ובריחוק, הן קיבלו מאיתנו את כל האהבה שבעולם ונתנו לאחרים להבין שהן לא שונות מאף ילד. עד היום אני לא יכולה להבין על מה הרופא הצטער. אם הייתי פוגשת אותו כיום, כשאביגיל ואיזבל כבר בנות חמש, הייתי שואלת אותו למה הוא אמר שהוא מצטער. הייתי מבקשת ממנו שיסתכל באביגיל ואיזבל ויראה שאנחנו לא היינו משנים בהן שום דבר. הן פשוט מושלמות כמו שהן בדיוק", היא מסכמת.