מעשה באדם מבוגר, שהחל לאסוף חפצים מחפצים שונים שמצא ברחוב ולהביאם לביתו. מידי יום היה חוזר האיש לביתו עם חפץ שמצא (ולפעמים גם באשפה), עד שהבית הכיל 'מציאות' רבות, כשולחנות, כסאות, שטיחים, עגלות, כלי בית, נברשות ישנות וכו'. יצויין, שהאיש אינו מוגדר כלל כשוטה, אלא משום מה חל בו 'שיבוש' מסויים וחושב כי המציאות שאוסף שווים הון רב... (ובאחד הימים כשחזר עם תנור ישן שמצא, אשתו התפלאה, הרי יש לנו תנור חדש, והבעל 'נימק' שכעת יהיו להם 'חלקי חילוף', כגון במקרה שתשבר דלת התנור...).

באה אשתו ושאלתה בפיה: פריטי האיסוף הרבים שבעלי מביא הביתה מאוד מעיקים עלי, כי גורמים ללכלוך וחוסר נעימות, ואף תופסים מקום רב; האם יש לי רשות להשליך כל יום פריט או שניים מה'מציאות' של בעלי (באופן שלא יבחין בכך), או שמא יש בכך משום גזילת ואיבוד ממונו (האשה הוסיפה לציין שפריטים רבים שווים יותר מפרוטה...)?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

אחד מהחיובים שהבעל חייב לאשתו הוא לתת לה 'מדור', כמבואר בשולחן ערוך (אבה"ע ריש סי' ס"ט): "כשנושא אדם אשה, מתחייב לה בעשרה דברים, ואלו הם: מזונותיה, וכסותה, ורפואתה... ויושבת בביתו". ו'מדור' פירושו, דירת מגורים נוחה ונקייה, כפי צורת הדיור המקובלת, ולא לדירה שההתנהלות והניקיון בה אינם מקובלים.

ולכן, אם מרגישה האשה שחייה בדירה אינם נוחים (כאורח דיור נורמאלי), יש לה רשות לעשות דין לעצמה (מבלי לפנות לבית דין) ולזרוק את החפצים שאסף בעלה!   

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.