חברתי האהובה, לפעמים אני כמהה להתגעגע

אליך, חברה שהלכה,

הגעגוע הגיע מאוחר,

לא בזמן שרציתי.

מקווה שיבוא גם מחר,

ולא אומר שסתם חיכיתי.

הוא עלה והציף את הלב,

נכנס וממלא כל פינה.

הוא נעזר גם בכאב,

ויחד חנקו את הנשמה.

ואז הוא הלך... ושוב חזר,

ובא לבקר בלי התראה,

וכל מה שעשיתי לא עזר -

כשחיפשתי אותו הוא לא נמצא.

לפעמים אני כמהה להתגעגע,

להרגיש ולחיות את זה שהלכת.

מחכה כבר שיבוא הרגע,

ובכי של כאב יציף את שהשארת.

שארגיש שאני ממשיכה לחיות את זכרך,

ושבלב אני אוהבת כמו פעם, ואפילו יותר.

שאאמין שהנה, כבר בא משיח, ואראה בבואך,

ובחיבוק ענק אדע שעליך לא אוותר!

המכתב הזה ראוי להישלח, אבל אין לו למי.

כי החברה המדהימה הלכה בטרם עת,

והשאירה אותי דומעת ומתגעגעת...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.