הבובה בזמן קורונה: כיצד לעזור לילדים לבטא רגשות ולהירגע?

- "אמא, אני מתגעגעת לחברות, מתי כבר הולכים לגן?", שאלה אותי שירה, בתי בת הארבע.

- "אני בטוחה שגם החברות שלך מתגעגעות אליך", ליטפתי אותה והתכווצתי מבפנים...

- "אמא, אז מתי אוכל לפגוש את טובי ורחלי?", תלתה בי שירה עיניים שואלות.

שקלתי בלבי מה לענות. בעבר הלא רחוק הייתי מציעה לה ללכת לפגוש את אחת מחברותיה או להזמין אותה אלינו, אבל הפעם אפשרות זו נראית רחוקה מתמיד, כשהעולם המוכר מתהפך ומשתנה לנגד עינינו בכל יום שחולף.

רמקול שזעק בקולי קולות מן הרחוב קטע את מחשבותי: "בשל מחלת הקורונה יש להישמע להוראות...".

שירה נצמדה אלי בפחד: "אמא, שמעת? אולי הקורונה הזו תגיע אלינו הביתה, מה היא תעשה לנו? אני מפחדת...".

חיבקתי אותה: "את מפחדת שירה, זה בסדר לפחד... הקורונה היא מחלה, כמו הצטננות, ואנחנו יכולים לשמור עלינו מפניה אם נישאר בבית ונשחק, נשטוף היטב ידיים ו...".

- "אבל אמא, אני מפחדת מהקורונה!", בזווית עיניה של שירה נצצה דמעה.

במוחי עלה רעיון. בקליניקה שלי אני מבקשת מהילדים להביא את הבובה האהובה עליהם מהבית. הילדים מדברים עם הבובה, מחבקים אותה ומספרים לה מה הם מרגישים. בהמשך אני לוקחת לידי את הבובה ומתחילה לדבר עם הילדים בשמה, שואלת ומדברת על רגשות. זו דרך טובה להציף רגשות, לדבר עליהם ולהרגיע. הילדים מתחברים מיד ומשתפים פעולה. מצב רוחם משתנה והם נרגעים. זה כל כך פשוט ותמיד מצליח!

ליטפתי את שיערה של שירה ושאלתי ברכות: "את עדיין מפחדת, שירה? יש לי רעיון! אולי נביא את הבובה שלך? היא בטח גם שמעה את הרמקול וגם היא מפחדת...".

- "בטוח שהיא גם מפחדת", ענתה שירה, "אני הולכת להביא אותה, שתהיה איתנו".

שירה הביאה את הבובה, הושיבה אותה לידה ואז חיבקה אותה חזק חזק.

- "איזה יופי שאת איתנו!", אמרתי לבובה.

לקחתי את הבובה לידי, וכך התנהל לו שיח כשאני מחזיקה את הבובה ומדברת בשמה.

הבובה שאלה: "גם את שמעת את הרמקול שירה? מה זה קורונה?".

שירה ענתה: "היא כמו מפלצת אדומה עם עיניים ירוקות!".

הבובה: "והיא מפחידה, המפלצת הזו?".

שירה: "כן, היא מפחידה, ובגלל שכולם פוחדים ממנה, אז הם נכנסים לבית. אבל אני אלך לחדר של אמא, וכשהיא תגיע אתחבא מתחת לשמיכה!".

בובה: "גם אני מפחדת ממנה, אי אגיד לה שתלך מפה! שתיסע במטוס ותיפול לים!".

שירה (צוחקת): "נכון! שתיפול לים ולבריכה ולא תחזור אף פעם".

*  *  *

אמהות יקרות, גם אתן בוודאי חשות את החרדה של הילדים שלא תמיד מבינים את המילים החדשות: "קורונה" או "בידוד". הילד אולי לא מבין לגמרי את המצב ואת המושגים החדשים, אך מודע לכך שמשהו משמעותי בעולמו השתנה, והוא חש היטב את החרדה ואי השקט שסביבו.

הילד נותן פירוש דמיוני למושגים החדשים, והפחד גדל לממדים מאיימים, כשהוא נושא אותו בתוכו לבד. חשוב לאפשר לכל ילד, גם לילדים צעירים מאוד, להביע את רגשותיו, במקום להניח לו להתמודד לבדו אי הוודאות והתחושות שמציפות אותו.

זה הזמן לדבר על רגשות, אך איך אפשר לעשות זאת בדרך משחררת ולא מאיימת?

באמצעות אביזרים מעולמו של הילד, כמו בובה!

לאחר אסון הצונאמי בפיליפינים נותרו ילדים רבים שחוו טראומה ואובדן. הרשויות הזמינו פסיכותרפיסטית שחילקה לילדים בובות. כל ילד קיבל בובה, קרא לה בשם וסיפר לבובה מה עבר עליו. בתוך זמן קצר החיוך והצחוק חזרו לפניהם של הילדים בטבעיות רבה.

ניתן להשתמש במשחקים, סיפורים ובובות, כדי לדבר עם הילדים על תחושותיהם בתקופה זו. אלה הם אמצעים פשוטים מעולמם של הילדים, והילדים מגיבים אליהם בקלות ופורקים באמצעותם מתח, חשש וחרדה.

אז איך מצרפים את הבובה לשיח המשחרר עם הילד?

הבובה כחברה טובה

ההורה מדבר עם הילד "באמצעות הבובה": ההורה שואל שאלות כאילו הוא הבובה, והילד עונה (הילד יודע שזה ההורה, אך מתייחס לבובה כחברה בטבעיות).

בשיחה הזו הבובה משקפת לילד את רגשותיו: היא מפחדת, כועסת, מבינה, עצובה, מצחיקה... היא הופכת להיות החברה לשיחה, דבר שחסר מאוד לילדים עכשיו.

אפשר לחבק ולהרגיע את הבובה ולחשוב יחד עם הילד על פתרונות – מה יכול לעזור לבובה. הצעות המגיעות מהילד לבובה מפעילות את החשיבה, ומעודדות מציאת פתרונות באופן עצמאי. על ידי העזרה שהוא מציע  לבובה כדי שתירגע, הילד מחזיר לעצמו את היכולת לצאת מתחושת חוסר האונים, את הביטחון העצמי ויכולת השליטה במצב.

משחק תפקידים דמיוני

הילד וההורה מחזיקים כל אחד בובה שונה ומנהלים שיחה מציאותית או ממציאים סיפור, שמזכיר את המצב שאיתו מתמודדים. 

לדוגמה: ההורה מחזיק בובה (של עכבר או בובה אחרת): "אני אהיה העכבר, אני כל היום מתחבא במאורה שלי ולא יוצא בכלל!" (כמו שהילד מרגיש עכשיו).

הילד מחזיק בובה (של נמר או בובה אחרת): "אני אהיה הנמר, אני אמיץ, אני הולך ביער ומחפש תנין או ג'ירפה (כמו שהילד זקוק לחברים).

העכבר: "אני מפחד לצאת החוצה! מאוד נעים לי ובטוח לי במאורה שלי! למה אתה הולך ביער?".

הנמר: "אני מתגעגע לחברים שלי!".

העכבר: "מה אתה אוהב לעשות עם התנין?".

הנמר: "אני משחק איתו מחבואים, ואנחנו אוהבים לרוץ ביער...".

וכן הלאה...

הסיפור והדמויות משחררים את  עולמו הפנימי של הילד ומושלכים על הבובה. אפשר לשחק כך עם מספר ילדים בו זמנית. המשחק משחרר את רגשות חבויים, מעצים את הילד ומקרב בין בני המשפחה.

פעילות יצירה חווייתית עם בובות

צרו עם הילדים בובות מגרביים, חומרים נפסדים ושאריות בדים, ואפילו בובות אצבעות מכפפות חד פעמיות שציירנו עליהן בטוש, ונהלו עם הילדים שיח בובות מהנה ומשחרר.

חני גוטסמן היא פסיכותרפיסטית וסופרת "ארץ הלב של ליבילי", ומטפלת במחלקת נפשי בשאלתי.

מרגישים חרדה מהמצב? צריכים לשדר עסקים כרגיל בפרט כשכולם בבית ולא מצליחים?משוועים לקצת יותר שקט נפשי? סובלים מחרדות? פחדים?
אנחנו כאן עבורכם בעז"ה!הידברות גייסה את טובי המטפלים לתת מענה מקצועי וממוקד/ 
התקשרו לטלפון 073-333333 או במייל  sarap@htv.co.il
אנחנו כאן בשבילכם