דניאל מזרחי מוצא את ההתבודדות שבתוך הבידוד

כבר שבוע אני מבודד בבית...

אני רגיל לצאת, להתפרע עם הכיסא הממונע ברחובות ירושלים והארץ.

להרגיש את המצאות החדשה והפתאומית של לא לצאת אפילו לרחוב - זה הכי מאתגר עבורי, ועוד שאין לי משפחה או חברים לדבר איתם...

יש לי רק העובד המוכר שלי בבית. אני והוא משתדלים, עד כמה שניתן, להעביר את הקורונה הזאת בחיוך.

מצאתי מתוך האתגר של "מבודדות" מתנה שלפני הקורונה התייחסתי אליה פחות.

למתנה היקרה קוראים "התבודדות".

להתבודד עם אלוקים שברא אותנו, ונותן לנו את החיים והבריאות ואת הכל.

ביומיים האחרונים התחלתי לדבר ולשפוך את הלב...

אלוקי, אתה אבא שלי, ואין לי אף  אחד בחיי חוץ ממך. ועכשיו אשאר יחד איתך לבד כאן, בבית שנתת לי.

אבא, אני מבין שעכשיו אתה מתגעגע אלי, ולדיבור אליך.

הנה, קח את דמעותי וסלק את הנגיף שיצרת מעל עמך ישראל!

ואקבל להתבודד איתך מדי יום,

אבל  מחוץ לבידוד.