סיפורים בהמשכים
"איך לא ידעתי", ל"ח - פרח לב הזהב
על כמה שאמא שתקה מרוב שלא היו לה מילים לתאר את הסבל, ועל מה שבכל זאת נאמר בלי מילים. פרק ל"ח מתוך הספר "איך לא ידעתי", המתפרסם באתר הידברות מדי שבוע
- חנה רוטנברג
- י"ב אדר התש"פ
ברחוב הראשי של זקופנה כבר הלכתי עם מעריצות. חמישים פעם של גלישות סקי לקול תשואות ההמון הנלהב, הביאו לי הערצה וכבוד כמו שלא השגתי מעודי. ובמקום חתימות הן ביקשו סיפורים.
אז הלכתי וסיפרתי. חנויות העץ התיירותיות של העיירה זקופנה ממסגרות לי את הסיפורים והשלג הלבן שמסמא את העיניים מצייר להן את איורי הרקע. ילדה קטנה... הרי האלפים... ו...אושר.
אבא שלי, קיבל ברבות הימים, תעודה יפה וצבעונית מאת ראש העיר של דאבוס. בתעודה מכתירים את אבא שלי בשוויצרית מסולסלת בתואר "התייר המתמיד", אבל אבא לא חשב שיום יבוא והוא יקבל את התעודה, ולא בגלל זה היה חוזר שוב ושוב לשוויץ.
באמת לא היה להורים שלי כסף, הם התחילו את החיים בבלגיה מכלום. כותנתם לעורם ואלפי חלומות בליבם, אבל לא הייתה להם פרוטה. לא היו הורים שמשלמים קצת שכר דירה או נותנים מכונת כביסה משומשת בתור התחלה. לא היו דודים שקונים סרוויס יפה או מסדרים לך עבודה במשרד של החבר. אבא שלי התחיל מאפס ממש, והיה ישר יותר מידי בשביל להתעשר מהר ומייד, כמו שעשו אנשים אחרים בסביבתנו. אבא ואמא יכלו לוותר על החופש בדאבוס, הוא לא התאים ליכולות הכלכליות שלהם, אבל הם רצו לתת לנו, הילדים שנולדו להם במתנה בלתי נתפסת, את כל הטוב בעולם. ואם ילדי העשירים גולשים בסקי, אז גם הילדים שלהם יזכו בזה.
כל שנה חזרנו לדאבוס. לאותה הדירה ולאותם המסלולים.
האם היה זה הצורך הגדול לתת לנו חיים יציבים ובטוחים. כאלה שחוזרים על עצמם בלי שום שינוי, ויש בהם את בשורת השלווה והרוגע?
האם היה זה רצון אדיר, כמעט לוהט, של מי שחש איך החיים מתפרקים פתאום. וטעם את הטעם הזה שיש לבור האפל שנזרקים אליו באמצע השביל הכי קסום?!
אבא ואמא עשו הכל בחיים, כדי שהחיים שלנו יהיו רצף ישר של ביטחון ויציבות.
הם התאמצו למעלה מכוחם כדי שיהיה לנו טוב, שנהיה מאושרים תמיד, שנחוש מוגנים ושלווים ונדע ששום דבר לא יכול להפתיע אותנו ולקחת לנו את הטוב שסובב אותנו כמו מעגל של אור... זו הסיבה שאבא היה חוזר כל שנה לאותה חנות למקלות הליכה, עם הדובי הגדול שמחבק את כל המקלות ואותה המוכרת שזכרה אותנו בעיניים עצומות. בשביל שאצלנו לפחות, לא יהיו אף פעם בולענים פתאומיים בחיים המאושרים.
אבל איך יכולנו להעלות על דעתנו את כל זה, כשבעצם לא ידענו אז כלום, כלום באמת.
עכשיו, בזקופנה, השוק ססגוני כל כך, מלא מזכרות וחפצים יפים. אני עייפה מחמישים גלישות הסקי שלי, ותוהה למי יש כוח להתחיל לפשפש בכל הבאזר שמסביב.
בדיוק כשחשבתי לוותר על קניות, ראיתי את לב האבן. הוא היה תלוי מבחוץ על הקיר, וקרא לי מבלי שפניתי אליו. זו הייתה חנות ציורית עם תריסי ברזל פתוחים בגוון טורקיז עז. ואדניות גרניום ורודות לבנות.
התקרבתי לשם. מקרוב הוא קרא לי אפילו יותר, מתאים בדיוק למטבח של אמא שלי ואומר בדיוק מה שהלב שלי מרגיש. המחיר היה נקוב עליו מצידו השני. וכל מה שנותר לי לעשות הוא להושיט בשתיקה שטר מגוהץ לפולניה המתחייכת ולחייך אליה בחזרה עד שהיא משיבה לי עודף.
בינתיים מנסות המעריצות החדשות שלי, לקרוא את הכיתוב שעל האבן. ולנסות להפוך אותו למילים עם משמעות. "זה לא באנגלית", אני קוברת להן את הניסיונות ומגלגלת אותו בתוך נייר עטיפה חום שנתלש לכבודי מירכתי החנות, "זה בגרמנית". "גרמנית?! חנה, מה עוד את יודעת?!"
האמת שלא עוד הרבה, אל תתרגשנה, לכל בלגי יהודי שנולד עושים מנוי על חמש שש שפות עוד בבית החולים. גרמנית דומה לאידיש והמשפט שכתוב כאן פשוט מאוד.
"וסודי?" שואלת רותם, זיק קונדסי בעיניה. כאילו היא הולכת להוציא ממני מידע מודיעיני חסוי.
"לא, לא סודי בכלל... כמה מילות אהבה חמות לאמא שלי, אני חושבת שהיא תשמח לקבל את זה למטבח שלה".
"לאמא שלך?!" שואלת עכשיו טניה ובקולה משהו ישיר וכנה, "את יודעת שלא סיפרת לנו עליה כמעט כלום? היא לא הייתה פה בשואה?! היא לא גדלה בפולין?!"
"היא הייתה", אני אומרת כמעט בלחש. ופתאום המרצפות מתמתחות תחת רגלי ואני הולכת לאט. "היא הכי הייתה בעולם", אני מנסה להסביר לבנות שסביבי. "שש שנים תמימות היא הייתה, ובשנים הכי משמעותיות לחיים, מגיל שלוש עשרה ועד תשע עשרה, את כל ההתבגרות שלה היא העבירה בצל המוות, בצל הרעב והפחד. ואתן שואלות אותי אם היא הייתה בשואה?!"
"אמא שלי, היא..."
החנויות מסביב לא מתאימות יותר, ולא יכולות לייצר לא רקע לא מסגרת ולא איורים. הכל מסביב מלא בתכשיטים צבעוניים, חפצי עץ קטנים, כלי קרמיקה מצוירים וחולצות צעקניות לתיירים. וכשאני מדברת על אמא שלי. הכל מתרחק לצדדים נדחק איכשהו מאחורי המילים ולא יכול להתקרב יותר. אמא שלי...
פתאום היא מפציעה מולי, נסיכה מלאת הדר עם עיניים שיש בהן את כל הטוב בעולם. 'חנה', היא רוצה להגיד לי, 'תני לבנות ליהנות מהקניות, זה לא הזמן עכשיו לספר את הסיפור שלי'.
אני נותנת למילים האחרונות להתנדף קצת, "זה לא הזמן", אני אומרת לחבורה שמתהלכת לידי בשתקנות גמורה, יבוא הזמן המתאים ונספר אותו, ועכשיו, מה דעתכן על עגילי בננות ותליוני אננס? דוכן שלם של תכשיטי פירות קוטף אותי ואותן מההתחלה של הסיפור שעדיין לא הגיע זמנו.
הבנות בודקות עוד רגע אם באמת אין שום סיכוי להמשך של סיפור, ואז חוזרות אל הדוכן, נשאבות בחזרה אל אווירת השוק הססגונית, מודדות תכשיטים ותיקים, ממששות חפצים וקישוטים, הופכות קצת בדוכנים, מחרידות את המוכרים, וצוחקות הרבה, מכל הלב.
'אמא צודקת, כמובן. אמא תמיד צודקת!'
כל הצהריים עוברים עלינו בטוב ובנעימים, במזכרות ובשקיות. ובהרבה מטבעות שהחליפו ידיים. "איזה אסון זה להוציא בנות לקניות", אומרת לי יפעת כשהיא נופלת על הספסל שלה באוטובוס ועמה חצי זקופנה בשקיות. "אני חייבת לעשות ניתוח מוח יום אחד ולהוציא משם את הבלוטה שאחראית על השופינג. לא יישאר לי כסף לחיות בסוף..."
אבל אחר כך, בשקט של המלון, כשאני מסדרת את הקניות הקטנות במזוודה, אני פוגשת שוב את לב האבן הקטן, נזכרת בעיניה של טניה. "מה? אמא שלך לא הייתה בשואה? או לא הייתה בפולין?!"
אמא שלי, אמא שלי היקרה, האם אדע מחר לספר עלייך? האם תמחלי לי שלעולם לא תהיינה לי מספיק מילים באמת כדי לספר את סבלך או לתאר את דמותך? והלא גם לך לא היו מילים כדי לספר לנו. גם את שתקת מרוב שלא היה לך איך לומר את זה. ומעולם לא ידענו.
אנטוורפן 1960
איזה מזל שאחרי שבת מגיע יום ראשון. אני חושבת שיום ראשון מגיע רק כדי לנחם אותי על כך שהשבת הסתיימה. כי אני לא יכולה לדמיין לעצמי איך הייתי מרגישה אם הייתי מתעוררת למחרת השבת ומגלה פתאום שיום שני ועלי לרוץ עם התיק הגדול והחום אל בית הספר.
בשבת הכל כל כך יפה אצלנו, מואר, מקושט ומרגש. בשבת אנחנו אוכלים בסלון, השולחן גדול ומבריק והמפה מעומלנת מאוד. אבא מדליק את כל הלוסטרות, והאור מתנוצץ בנטיפי הקריסטל ונשפך על כולנו, עד שאנחנו טובלים בתוכו. אני עורכת את השולחן עם הסרוויס היפה שאמא קנתה פעם בגרמניה[1]. זה הסרוויס הבשרי עם פס הזהב הרחב. אני מניחה לכל סועד מזלג כסף גדול ועוד אחד קטן לדגים. ומסדרת יפה את מפיות הבד התואמות עד שאני מדמיינת איך הסלון שלנו הוא שאטו של איזה נסיך.
בשבת אחרי הצהריים, אנחנו הולכים לטיול הקבוע ב'טשולנט פארק' זה שם קצת מצחיק לפארק כל כך יפה, אבל בגלל שכולם הולכים אליו אחרי ה'טשולנט', קוראים לו ככה גם ביום חול.
בפארק יש אגם מים יפה עם ברבורים גאים והרבה דשא מטופח. תמיד אנחנו פוגשים שם משפחות של חברים מהעיר והרבה חברות מהכיתה. זה כיף להיפגש בפארק עם בגדי השבת היפים וכל המשפחה וזה בכלל לא דומה למפגש של בית ספר. המבוגרים מדברים ביניהם, משאירים אותנו לדבר עם החברות עד שהאימהות קוראות לנו לשוב ואנחנו חוזרות הביתה, לנוח.
הברבורים בפארק יהודיים. כולם יודעים את זה ואפילו הגויים מתבדחים שזה נכון. זה אולי נשמע מוזר, אבל לא יכול להיות אחרת, בגלל שאריות החלות שהם אוכלים, מתנתם הנדיבה של היהודים. כל משפחה מביאה אחר כך את שקית השאריות שלה משבת ומאכילה בזה את הברבורים. "אבל למה הגויים לא מביאים שאריות לחם לברבורים?" שאלתי פעם את דבי, החברה הטובה שלי. היא לא ידעה, ואחותה הגדולה אמרה שזה קשור למלחמה, ולכן היהודים לא זורקים אוכל.
"למלחמה?!" לא הבנתי מה הקשר. אבל התביישתי להראות לה שאני לא מבינה ורק הנהנתי והמשכתי הלאה.
היום יום ראשון ואני שומעת את קולו של אבא מן ה'דינט', חדר האוכל שלנו, אבא בחופש ביום ראשון וזה כיף, הוא אוכל איתנו, ויש לו זמן לשמוע אותנו ולספר סיפורים, וככה כל ארוחת הצהריים נהיית כמו מסיבה קטנה.
באחת אפס אפס אנחנו יושבים כבר ליד השולחן ואבא מדליק את הרדיו, כמו בכל יום ראשון, להתעדכן במה שקורה.
הקריין מדבר בטון מתרגש. הוא מספר משהו על קונגו בצרפתית מהירה וקשה, אני לא ממש מבינה את כל המילים. לאחרונה אין לרדיו על מה לדבר חוץ מאשר על הקונגו הרחוקה הזאת. אבא הסביר לי שהיא באפריקה ורוצה למרוד בשלטון הבלגי שיש עליה. הבלגים מתוחים מאוד מזה והרדיו לא מפסיק לדבר עליה. אבל אנחנו לא באפריקה, אנחנו כאן, בבלגיה, ומעולם לא פגשתי אפילו לא כושי אחד, מלבד אלה שבתמונות האנציקלופדיה שראיתי אצל חברה פעם.
אז למה אבא ואמא כל כך רציניים ושקטים? האם הרדיו לא יודע שביום ראשון לא מקלקלים את מצב הרוח?!
כנראה שלא... אבא אפילו לא מבחין בנו ובעובדה שאנחנו מצפים להתחיל לאכול. הוא מדבר באידיש מהר עם אמא ואמא שואלת משהו, הוא מושך בכתפיו ולא עונה לה. אמא שואלת שוב, מתעקשת, "מה יהיה", היא שואלת "אם בלגיה לא תסכים?!"
"אולי תהיה מלחמה?" משיב לה אבא באנחה.
"מלחמה?!" אמא לוחשת עכשיו, אבל לחישתה דומה לצעקה גדולה. "ניין!" היא אומרת, "ניין! ניין! לא תהיה מלחמה! לא תהיה מלחמה!"
פניה חיוורות, שפתיה רועדות וקולה נורא: "ניין!" היא אומרת בקול שלא שמעתי אף פעם, "לא תהיה מלחמה!"
אלף שאלות רצות לי בראש, מכאיבות בו, מציקות. מה קרה?! למה אמא כל כך נסערת?! האם יכול להיות שהיא פשוט מפחדת ממלחמות?! האם זה קשור לשאריות האוכל של הברבורים ב'טשולנט פארק'?! אבל איך זה יכול להיות?!
חבל... דווקא ביום ראשון...
לפרקים הקודמים, לחצו כאן.
[1] אבא ואמא מעולם לא נמנעו מקנית תוצרת גרמנית. הבית היה מאובזר במכונת כביסה גרמנית ואיכותית ובכל מה שיכול היה לשרת את הבית לטובה, אפילו אם היה גרמני. להיפך, לפעמים נדמה לי שהתחושה שלהם היתה שהנקמה בגרמניה היא כל כך בלתי אפשרית, כל כך אלוקית ועמוקה, עד שלא נבראה עדיין נקמה ראויה על פני כדור הארץ. החרמת התוצרת הגרמנית נראתה להם כמו כסף קטן לצד המליונים של הנקמה האמיתית. להיפך, הם, היהודים הניצולים, זכאים למכונת כביסה טובה. הילדים שלהם יזכו בצעצועים איכותיים. הגרמנים יעבדו בשבילם, ואלוקים ינקום בשמים. כמובן, היו הרבה שחשבו בצורה אחרת, כבודם ורגשותיהם במקומם מונח.