חגגנו את סיום הש"ס, אבל מה עם אלה שעוד לא שם? מוקדש לאישה הממתינה

שבוע חגיגי ומרגש עובר על כולנו. חגיגות סיום הש"ס וחגיגות תחילת לימוד מסכת ברכות.

הילדים הקטנים לגמרי בעניין, מבררים ביניהם מי מהאבות והסבים סיים את הש"ס ומי עדיין לא...
הנשים מלאות סיפוק ושמחה על המסע שעברו עם בעליהן ואלה שבעליהן מתחילים את המחויבות לראשונה, עיניהן צופיות והן מוכנות להסתער על האתגר לשחרר את הבעל מידי יום לשעה של לימוד, הן כבר רואות בעיני רוחן את המטרה הנעלה שתסייע להן לוותר על נוכחות הבעל בבית גם בעיתות משבר: סיום הש"ס!

ויש גם נשים מסוג אחר, אלה שבעליהן לא סיימו את הש"ס והם גם עדיין לא בדרך לשם...
אלה שממתינות לבעליהן שישובו מבית המדרש אך הם אינם פותחים ספר...
כמה כאב וצער וצפייה, כמעט כמו אישה המצפה להריון, לילד.
מי לא רוצה לחזות באור הזה על הפנים שיש למי ששב מלימוד תורה?!
לא ניתן להכחיש שבית שיש בו קביעת עיתים לתורה שונה מבית שאין בו לימוד.

לכיסופים שלך, להמתנה, לרצון, לצפייה, להערכה לתורה - יש משמעות ויש השפעה עצומה על הזוגיות שלכם ועל הבית כולו. אולי ה"שושנה" מהשיר החדש שהולחן לחגיגות הסיום, זו שבשבילה ינצל הפרדס, זו את?!
המשיכי לקוות כי "אין שום יאוש בעולם כלל", האמיני שהכל יכול להשתנות גם אם כרגע אין שום מסוגלות ללימוד.

ויחד עם זאת, חשוב שלא תשכחי להודות על כל הטוב שיש במשפחתך בכלל ובבעלך בפרט. גם אם איננו מיושבי בית המדרש, בטח יש בו מעלות מיוחדות, תכונות טובות, מידות טובות, חן מיוחד, כישורים אחרים שאינם לימודיים, שום דבר לא מובן מאליו.

אין אור יפיפה ואצילי כמו האור על הפנים של לומד תורה, אך לעומתו אין חושך גדול יותר מאישה מאוכזבת מבעלה, מאישה שמקרינה חוסר שביעות רצון ונצמדת לחסרון באדיקות משמימה. אל תקבעי עיתים ל"דף יומי" מלא ביקורת, האירי את חייך בטוב שישנו.