"תהומות", פרק י"ב - אחריות כבדה

אפי:

"סוף סוף", מטיחה שירי. מבטה מאשים.

"סוף סוף", אני אומרת אחריה, לא מתכוונת לשאת שום משא אשמה על כתפיי, "אפשר להיכנס?"

שירי מכניסה אותי לחדרה. חדר יפה ומטופח יש לה, לנערה. קירות צבועים בסגול ושמנת, רהיטי עץ בוק נאים, מדפים עם חפצי נוי קטנים. שבי אהבה אסטטיקה. היא אהבה לרדת לפרטים הקטנים שמוסיפים יופי ואווירה. 

אני מתיישבת בכבדות על הכיסא, ושירי על המיטה, מולי.

"כבר חשבתי ששכחת את הצוואה", היא ממשיכה להאשים.

"איזו צוואה?"

"אני בעצמי לא יודעת", היא נבוכה. "הבנתי מאמא שלי שאת... ואני... שיהיה לנו קשר, ומאז שהיית כאן בשבעה פעם אחת, לא ראיתי אותך".

"התקשרתי כמה פעמים, ולא היית בבית. הגעתי לכאן פעמיים, ולא פתחו לי, ועוד פעם אחת התקשרתי לסבתא שלך, וגם שם לא היית, לא מסרו לך?"

"ל... א, לא בדיוק", היא מהססת ומשפילה את עיניה.

"שירי..."

היא שותקת. דמעות שקופות מתחילות מיד להתגלגל מעיניה בזו אחר זו, כמו עמדו שם מוכנות בזוויות העיניים ורק חיכו שתינתן האות.

"את התחמקת ממני, שירי?"

"כ...ן". היא מודה באומץ, ואפילו לא מנגבת את הדמעות.

"למה?"

"כי...כי... אני מבולבלת, אני לא יודעת מה קורה איתי. אני רוצה לשכוח. אני רוצה לזכור. אני רוצה שנדבר, ואני לא רוצה לדבר על כלום... אני לא יודעת מה אני רוצה".

"ואני מזכירה לך את אמא?"

"כן". הדמעות הופכות ליפחות קולניות.

"ופחדת שאת לא מקיימת את הצוואה".

"כן"

"ולכן הטלת עליי את האשמה".

היא מרימה אליי עיניים מבוישות.

"את מבינה הכל, אפי, לגמרי".

"איך עבר עלייך החודש, שירי?"

שירי עוצמת עיניים ונוטלת לידה כרית נוי גדולה ופרוותית, חובקת אותה בזרועותיה.

"אני... אני לא יודעת", היא עונה לבסוף. "אין לי כוח לכלום ולאף אחד. אני רוצה לברוח למקום רחוק. לאי בודד".

המצוקה של שירי נתקעת לי בגרון חזק. אני לא מצליחה לנשום. בלי לחשוב, אני קמה ומחבקת אותה. מחכה לרתיעה, להתקשחות, להדיפה.

אבל שירי לא עושה דבר מכל אלו, היא מתמוטטת לתוך זרועותיי כבובת סמרטוטים, ובוכה את נשמתה.

"בשבעה הייתי כמו בתוך חלום", היא משתפת מתוך יפחותיה. "כולם היו איתי, החברות, הדודות ובנות הדודות משני הצדדים. לא השאירו אותי רגע לבד... אבל אחר כך, בבת אחת נהיה שקט. החברות שלי חושבות, שאני יכולה לחזור להיות שירי הישנה של לפני הכל. הן אפילו מתארגנות לשבת בצוותא, כאילו כלום לא קרה ומצפות שאני אשתלב... היום חברה שלי שאלה, אם זה נכון מה שהיא שמעה, שאני לא מגיעה לשבת, את מבינה???"

 אני ממשיכה לחבק אותה. שותקת.

"כל בוקר אני קמה והולכת למיטה של אמא, לבדוק אולי היא חזרה. זה לא בכאילו. זה אמיתי לגמרי. אני לא יכולה לקלוט את זה שהיא הלכה לתמיד. אני לא שפויה, אפי, נכון?"

"את שפויה לגמרי", קולי מעובה ומעוות, חנוק מדמעות.

שירי מתנערת בבת אחת ומתבוננת בי.

אני נושכת את שפתיי בכוח, אסור לי להתמוטט ליד שירי. כאן, כמו ברוב המקומות בחיי, אני צריכה להיות חזקה. אחר כך אולי אתן דרור לרגשותיי, ואולי לא.

גם אצלי השאירה שבי חלל עמוק ומהדהד. גם אני מחפשת אותה בכל מקום כבר חודש ימים. כמה פעמים מצאתי את עצמי מחייגת לנייד שלה באופן אוטומטי, לא מסוגלת למחוק אותה מרשימת אנשי הקשר. לא מסוגלת למחוק אותה מחיי.

"את מתגעגעת לאמא שלי?" שואלת שירי.

הילדה הזו כל כך מפתיעה, וכל כך מזכירה את אמא שלה. מסוגלת בתוך ים הכאב, שכמעט מטביע אותה, לחשוב על הזולת.

"אז בואי נדבר על משהו אחר, ודי. ונשכח", היא אומרת בילדותיות, ומצליחה שוב לתעתע בי. עוד לא הצלחתי לפענח אותה. רגע אחד מגיבה בבגרות לא מצויה, ובמשנהו בילדותיות שלא תואמת את גילה.

"חשוב מאד לדבר על הכאב ולהוציא אותו, שירי".

"בסדר, אבל הוצאתי היום כבר מספיק, את לא חושבת?"

"איך שאת מרגישה ואיך שטוב לך".

אני שבה אל הכיסא שלי ומנסה לחתור לעבר מטרה עלומה, מטרה ששבי סימנה לי, אך לא גילתה לי דבר על מהותה ומיקומה.

"חזרת ללימודים, שירי?"

"כן, חזרתי, לכאורה חזרנו לשגרה".

"לכאורה?"

"אבא החזיר הביתה את התאומות ואת יודי, שנהיה כולנו יחד, וגם לא נותן לי להישאר בבית, אז אני הולכת לסמינר, יושבת בכיתה והכל, אבל רק הגוף שלי נמצא שם".

"ומה לא נמצא שם?"

שירי מתבוננת בי בהפתעה.

"הלב נמצא עם אמא", היא עונה לבסוף, "והמחשבות נודדות לכל מיני מקומות..."

"אז איך את מכינה שיעורים? ומבחנים?"

היא מביטה בי בגיחוך.

"מה זה בכלל? מאז שאמא חלתה ואושפזה, לא הכנתי שיעורים, ולא כתבתי אפילו מבחן אחד".

"יהיה לך קשה להשלים הכל אחר כך".

שוב נשלח מעיניה הבהוב מגחך ופיה מתעוות.

"אהה", היא אומרת לבסוף, "זה לא רק יהיה קשה. זה יהיה בלתי אפשרי".

"אז מה את חושבת לעשות?"

"לעזוב את הסמינר".

"שירי?"

"מה אני יכולה לעשות???" היא מושכת בכתפיה, ואני מזהה בתנועה הזו ים של כאב וחוסר אונים. "כנראה שזו תהיה התוצאה הטבעית של הפטירה של אמא שלי".

ופתאום עולה בעיניה כעס איום.

"איך היא הלכה והשאירה אותי כאן? מה אני יכולה לעשות כאן בלעדיה?"

אני לוכדת את המבט המבולבל שלה, שולח לעברי ניצוצות של כעס ובהלה.

"מותר לכעוס, שירי".

היא שוב בוכה, חובטת בכרית הגדולה בתסכול. "מותר שירי", אני מתירה לה את הכעס, אוספת מתוכה את הבהלה.

אני ממתינה לה, מרגישה באופן מוחשי את קצה החוט בתוך ידי.

"איך הלימודים קשורים לאמא שלך, שירי?" אני שואלת כשהיא שוב נרגעת, בטוחה שהיא תזעם עליי,  ותחשוב שאינני מבינה. איך אפשר לדרוש מיתומה טרייה ללמוד ולהכין שיעורי בית?

אבל היא לא כועסת עוד. מביטה בי חתומה, מבטה אטום וריקני.

"בלי אמא שלי, אין לימודים. את לא מבינה את זה אפי? אין לימודים". היא לוחשת ונראית פתאום עייפה מאד.

"לא, אני לא מבינה".

"אמא לא סיפרה לך?"

"לא"

"אז אני אספר, לא'כפת לי". יש בקולה תערובת של אדישות והתרסה. "יש לי לקות למידה, ואת הראשונה בעולם שיודעת את הסוד הגדול והנורא, חוץ ממני ומאמא".

אכן נודע הדבר. סומנה המטרה והוארה באור מסנוור.

"ובלי אמא, אני לא יודעת כלום, כלום, אפס אפסים", היא ממשיכה להסביר, נוכח שתיקתי. אני עדיין מנסה לעכל ולעבד את המידע החדש, לנסות להבין מה בדיוק רצתה ממני שבי.

"מה זה אומר, ה... לקות למידה שלך? במה זה מתבטא? בקריאה? בחשבון?"

"בהמון דברים". שירי קצרת רוח ושולפת הגדרה כוללנית ומעורפלת, שלא מקדמת אותי באף צעד.

"אמא לקחה אותך פעם לאבחון שירי?"

"לא זוכרת... בעצם, אולי כן. פעם כשהייתי בכיתה ב' ולא קלטתי את הקריאה".

שירי נשכבת ומכסה את עצמה בשמיכה עד למעלה מן הראש, ואני, בהחלטה פתאומית, מבינה שכדאי לסיים כעת את הביקור.

"שירי", אני קוראת לה והיא לא עונה, מפנה את ראשה אל הקיר. אני תוהה אם  מצבי הרוח הקיצוניים שלה קשורים ללקות הלמידה, לאובדן אמה, או אולי לשניהם יחד.

"שירי, אני הולכת עכשיו, ותדעי שאני איתך כל הזמן, מחכה לשמוע ממך".

שירי לא עונה, ואני עוזבת את החדר.

"אפי?" התאומות של שבי מתרפקות עליי. נערה גבוהה, כנראה אחיינית של שבי, מציצה אלי מהספה. אני מהנהנת לה לשלום, צובטת בלחיין של התאומות ועוזבת את הבית, כשמועקה גדולה נצמדת אליי כבת לוויה טורדנית.

*

שיפי מסתובבת בבית עצבנית ומרוטה. מוכרחה לעשות משהו. בלתי אפשרי להמשיך בחיים הסדירים כאילו כלום לא קרה. היא נראית כמעט טבעית- ההסתלקות הזו של שבי. מקומה נתפס עד מהרה בידי מורה צעירה, כריזמטית ומלאת מרץ.  

צמרמורת קרה מרעידה אותה כשהיא מהרהרת בכך. בעבורה תמיד יישאר מקומה של שבי ריק, חלול, בלתי ניתן למילוי.

אז איך היא ממשיכה לחיות ככה? לרוץ בבוקר לבית הספר, לתכנן עם כיתת החינוך שלה את הופעת בת המצווה, לכבס, לבשל, להכין שיעורי בית עם הילדה ולרוץ עם התינוק לרופא.

משהו בתוכה מבעבע על אש גבוהה ולא מרפה, ממלא אותו בנקיפות מצפון מעיקות.

בשבת, כשישבה ואכלה את הגלידה שהכינה לקינוח, הרגישה פתאום בחילה איומה. גלידה את אוכלת? גלידה? נהנית לך מהחיים הטובים, כאילו לא איבדת חברה טובה, במיטב שנותיה רק לפני חודש...

בעיניים צורבות היא שומטת מידיה גיגית עמוסה בכביסה. הכביסה תחכה, הכל יחכה. ידיה רועדות כשהיא מחייגת את המספר המוכר כל כך, המספר אליו חייגה עד לפני חודש לפחות שלוש פעמים בשבוע.

"הלו", עונה לה קול ילדותי, מהסס.

"נועה?" היא מזהה מיד.

"כ...ן, מי זה?"

"זו שיפי, את זוכרת אותי, כן?"

"כן".

"אני רוצה להזמין אתכם אלינו לארוחת ערב".

שתיקה.

"נועה?"

"כן... אני לא יודעת".

"מי בבית?"

"כולם".

"תשאלי את אבא".

"אבא בכולל".

"אז מי אתכם?"

"אההם..."

"תביאי לי את אילה", היא מבקשת, כשמבינה שאם ברצונה לקדם איזה עניין, מנועה לא תצמח הישועה. נועה ההססנית מזכירה לה את אפי כשהיתה קטנה. עם אילה הכל יזרום בקלות.

"כן? מי זו, שיפי, מה את רוצה?"

"הו, אילה מותק, התקשרתי להזמין אתכם לארוחת ערב, מי נמצא אתכן?"

"שירי ובת דודה שלי... רגע תיכף אשאל אותן".

כעבור רגע היא שבה עם תשובה. בעוד חצי שעה בערך הם יגיעו. יופי, הדבר הכוסס בתוכה שוקט מעט. היא נכנסת אל המטבח, רוצה לפנק את הילדים של שבי בארוחה מושקעת. רוצה להעניק להם כמה שעות של שמחה והנאה.

לאחר חצי שעה נכונה לה אכזבה צורבת.

בת הדודה דופקת, מכניסה פנימה את יודי ואת התאומות ומסתלקת.

"איפה שירי?"

"היא לא רצתה לבוא", אומרת אילה. "היא עייפה ורצתה לישון".

"עכשיו? בחמש?"

"היא הרבה פעמים ישנה בשעות האלו", מדווחת אילה. "היא כל הזמן רק ישנה".

הילדים משתלבים במהירות בבית התוסס והמוכר של שיפי. הם נהגו לבלות כאן הרבה בשבתות הארוכות של הקיץ, וניכר שהמפגש עם המקום המוכר והחם מיטיב איתם. שולמית, תמרי ומרימי קיבלו את יודי והתאומות בתרועות שמחה, ולקחו אותם אל חדר הילדים.

אבל שיפי היתה מוטרדת. טיגנה חביתיות, הכינה גבינה מתוקה, חתכה ירקות, וליבה חרד ודואג. מה קורה עם שירי?

הכי טוב יהיה להתייעץ עם אפי.

אפי עונה לה מיד, קולה עייף וקצר רוח.

"קשה לך לדבר עכשיו?"

"אם עניתי זה בסדר".

"את תמיד עונה לי".

"אז זה תמיד בסדר", קוצר הרוח גובר.

"תראי, הילדים של שבי זיכרונה לברכה", המילים האחרונות נתקעות לה בקנה הנשימה, "הם אצלי, הזמנתי אותם".

"זה טוב מאד", מפרגנת אפי.

"אבל שירי, היא לא רצתה לבוא. אני דואגת לה".

"מה יש לדאוג, היא נערה בוגרת".

"יתומה טרייה".

"דווקא בגלל זה. אולי לא נוח לה עם החסדים. גיל חמש עשרה הוא גיל מורכב... את בטח יודעת".

"אני בכל זאת דואגת".

"אין מה לדאוג", קולה של אפי נשמע אדיש משהו, ומוציא את שיפי משלוותה. "יש לה סבתות מסורות, דודות, בנות דודות ואבא". פתאום קולה עולה ונוסק אל על, לאוקטבות ששיפי לא מכירה, מצוקה לא ברורה נשזרת במילותיה. "אנחנו רק חברות, שיפי, רק חברות".

שיפי שותקת, מבולבלת.

"אנחנו רק חברות, ולא יותר". הקול שלה צונח בבת אחת לתהום ומותיר את שיפי המומה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.