סיון רהב מאיר: עצי אשוח ואווירת כריסטמס? זו לא המסיבה שלנו

מאז החלה השליחות שלנו בארצות־הברית, אנחנו אאוט. זו לא המסיבה שלנו. בהתחלה ראיתי דלעת בכל חצר, ותחפושות מפחידות. האלווין, נעים מאוד. ליל כל הקדושים. אחר כך תרנגולי הודו והמון הזמנות לסעודת חג ההודיה, בנוסח "איפה אתם בליל הסדר?". ועכשיו השיא. חג המולד. שאלתי את המוכרת בחנות "טארגט" השבוע אם לא מתחשק לה לשמוע קצת שירים אחרים ברקע, והיא הסבירה: "מבלאק פריידי ועד 1 בינואר מותר לנו לשים רק שירים של חג המולד, אלה הכללים". כמעט יצאתי משם כשגם אני מזמזמת מזמורים על סנטה קלאוס. בדרך הביתה ספרתי כמה חנוכיות בחלונות, ואינספור איילים ומזחלות שלג ועצי אשוח בבתי השכנים.

זו לא "הדתה". זו תרבות ורוח ומורשת של אומה. זו פשוט לא התרבות שלנו. סטיבן ספילברג התראיין פעם וסיפר איך רצה, כילד, לקשט גם הוא את הבית באורות האלה: "הבית שלנו נראה בעיניי כמו חור שחור באמצע השכונה המאירה. התחננתי לאבא להיות כמו כולם. הרגשתי כמו חייזר יהודי, התביישתי בזהות שלי. רציתי להיות לא־יהודי באותו להט שבו רציתי להיות במאי קולנוע".

קראתי את דבריו בצער, והתמלאתי הערכה ליהודים בכל הדורות, ששמרו על זהותם בגולה באהבה כמיעוט, מול הרוב הנוצץ.

יש מקום אחד בעולם שבו המסיבה היא המסיבה שלנו. שבו הדופק פועם בקצב יהודי. בימים אלה אני לומדת להעריך את המקום הזה הרבה יותר.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".