אבא, מול נרות החנוכה, הצלחתי פתאום להרגיש סוף סוף

אבא,

הרבה זמן לא דיברתי איתך

שיחה גלויה, מלב אל לב.

הצגתי כאילו הכל בסדר

פתחתי את הסידור כרגיל

אבל לא באמת הייתי שם.

אבא,

אני צועקת וקוראת לעזרה,

אבל מרגישה כמו חומה כזאת בינינו.

איפה הימים הטובים, שדברתי איתך בפשטות?

בלי הרבה מאמץ, הרמתי עיניים

ומיד הרגשתי אותך, את קרבתך.

אבא,

אין לי כוח להתפלל

אין לי כוח להתחנן ולבקש ולדבר

ולהרגיש שהלב לא איתי ועם מילותי.

מוצאת את עצמי שותקת מולך בסוף יום

בשעה שפעם לא עבר יום בלי שנדבר.

אבא,

אני מתגעגעת לכוס הקפה הרותחת שלנו

הלב שלי קופא מקור

תשלח לי מעיל טוב שיחמם

שיזכיר לי מי אני, ואתה.

אבא,

כמעט שטבעתי בתוך ים החיים

אבל היום, כשהבטתי על נרות החנוכה

שמסמלים את אור הנשמה

שמוכיחים שהעם היהודי חזק משאפשר לשער

הצתי בחזרה את הלפיד בנשמתי.

האמת, אבא?

ישבתי שם והתפללתי בלי להרגיש

חשבתי ששוב זה יהיה מהשפה ולחוץ

ואם לא יועיל - בוודאי שלא יזיק

אבל אתה אוהב אותי כל כך

אתה לא מוותר עלי, על הקשר שלנו.

אחרי הרבה זמן

של הסתכלות מיואשת בנרות

מתוך מחשבה שאולי אם רק אסתכל, בלי לדבר

אולי זה גם יעזור משהו...

פתאום הצלחתי קצת להרגיש

ולהבין

שאני בת לעם של נצח

ששום דבר לא באמת יכול לחצוץ ביני ובינך

שאתה רחום ואוהב כ"כ, ומוכן להושיט לי יד

שכל מה שאני צריכה לעשות זה - לנסות.

כן, גם אם אני מיואשת ואבודה

אני צריכה לנסות, ממש כמו היום.

אם לא לדבר - אז להביט

לחשוב על זה

לרצות

לקוות

וזה קורה.

ממש כמו היום.

כמו תמיד...

שרק אמשיך להרגיש

שאצליח לדבר איתך

שוב

כמו פעם.

ה.ש.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.