222 שנים למפגש
222 שנים למפגש: פרק 10 - אפקט השניצל
פרק #10 מהספר המצוין "222 שנים למפגש" המתעד מפגשים לא שגרתיים בין דייב גלנדר בחור אמריקאי בן 25 מארה"ב לבין דן שארפ גאון יהודי. המציאות הנחשפת במפגשים עולה על כל דמיון
- ד.פיקר
- כ"ו חשון התש"פ
לכל הפרקים הקודמים בספר "222 שנים למפגש" הקליקו כאן
לא מעט פעמים במשך חייו חווה דייב תחושה שאפשר להגדירה כמעין זרות לסביבה. בחוויה הזאת העולם המוכר והבנלי מקבל תפנית חדה. מבית קיבול למציאות חיה, בועטת ונושכת, הוא הופך להיות לפתע מקום זר, תמוה ומנוכר בעוצמות שגרמו לו לחוש שהוא חי כמו בתוך חלום עמום.
התחושה הזאת, כך ניסה להסביר אותה, נובעת מחוסר החיבור שלו למתכונת החיים הסטנדרטית שהוא אמור להשתלב בה ולפרוח בתוכה. אולם בשנים האחרונות הוא הבחין שהוא מגיע למצב הזה בעיקר בעקבות לימוד של תפיסות עולם מתרבויות שונות. בכל פעם שהצליח להכיל אותן בדעתו, הקרינה התובנה הנרכשת אור חדש על תפיסת המציאות. העולם על כל מרכיביו הפך מזירה מוכרת וידועה לגוש ערפל סמיך וחשוד המצריך בדיקה מחדש.
אולם הפעם מדובר היה בעוצמות שדייב לא הכיר ולא חווה מעולם.
הגימוד המפלצתי שהעולם והאנושות כולה ספגו בעקבות ההסברים של הרב שארפ, עשה שפטים במציאות שסביבו. הכול נראה שונה ושידר הרגשה שונה, ולא לטובה.
הבשורה שהעולם בצורתו הנוכחית הוא לא יותר מאשר תוצר לוואי של חטא קדום, העמידה את העולם באור דלוח מאוד. כל חדוות פאר העשייה של האנושות: מדעים, תרבות, מחקר ופיתוח, טכנולוגיה ומחשוב, איבדה בבת אחת את הזוהר וההוד שאפף אותה. הכול נראה לפתע מגוחך כל כך, קטנוני כל כך, ונטול ערך אמיתי.
דייב מעולם לא היה מעריץ נלהב של העולם ושל ההתנהלות של המין האנושי בתוכו. הוא ניסה תמיד לסבול אותו בשקט, על כל הכיעור והעיוות שיש בו. אבל לבצע בו לינץ' נוסח מה שעולל לו הרב שארפ, הוא לא היה מאחל גם לשונאים שלו.
בסתר ליבו הוא קיווה שהנושא יקבל ריכוך ועידון בהמשך לימודם, או שתימצא אסכולה סותרת שתציל את העולם מהמעמד המשפיל שהתפיסה הזאת מקנה לו. עם זאת, ככל שחשב על הנאמר בליל אמש, הוא החל מגלה שלא מעט קושיות ותמיהות על העולם והמין האנושי נפתרות כשמתבוננים דרך זווית הראייה הזאת. שבראש הרשימה מככבת אחת השאלות המטרידות ביותר: 'מדוע העולם רווי כל כך באלמנטים שליליים?'.
הוא נרדם בקושי, מייחל להתעורר לעולם יותר ידידותי למשתמש.
כשהתעורר גילה שמשאלת ליבו מולאה חלקית בלבד. תחושת הזרות עדיין שידרה מתוכו פוּלסים רציניים, אך בעוצמות מתונות בהרבה מאלו שהלך לישון איתן.
בשעות הערב המאוחרות, לאחר שארגן לעצמו ארוחה קלה, יצא דייב להליכה רגלית.
חומר רב היה עליו לסכם ולשלוח לרב שארפ, אבל נפשו הייתה נסערת מדי כדי להתרכז בעבודה. והיא שלחה אותו בעל כורחו להירגע ולערוך חשבון נפש תמציתי תוך כדי הליכה בקצב מתון. שני כלים יעילים ביותר לסדור הראש ולהרגעת סערות פנימיות.
הוא החל לצעוד במרכז שדרה ארוכה נטועה עצי דקל טמירים משני עבריה, נותן לבליל מחשבותיו לפרוק את תוכנן הסוער והרוגש, במטרה להכניס בהן סדר והגיון. כמו ארגז גדול גדוש בתערובת של צעצועים הנשפך למרכז החדר, כדי לסדר כל דבר במקומו.
'מה יש לנו עד עכשיו?' תשאל את עצמו כפתיח לחשבון נפש. 'יש את הרב שארפ, שמתגלה יותר ויותר כמקור ידע מדהים בעמקותו ובהירותו. יש ידיעות ברורות המיוסדות על מסורת עדוּת שאין להפריכה ועל היקשים לוגיים שקשה מאוד, ואולי אפילו אי אפשר, להתווכח איתם. יש תובנות חדשות שחלקן מזעזע את עולם המושגים הישן שלי, ומציב אותי לא אחת בזווית ראייה חדשה לי לחלוטין. אמנם הן פותרות לי עשרות שאלות שהיו בי עד עכשיו, אבל מעוררות עשרות שאלות חדשות. יש את ההורים, שנוטים באחרונה להבין שרצוני לחפש תכלית ותוכן אמתי לחיי נובע מתסביך או נירוזה נפשית כלשהי. יש את אלי, שעדיין מקסים כשהיה, ונכון לעכשיו לא מועיל ולא מזיק, מקסימום מצחיק. ואני עדיין מקווה שהשיחה האחרונה שלנו תצליח לאתגר אותו לבחון את תפיסת עולמו מחדש'.
נתוני היסוד הושלמו, והוא עבר לטפל בתחושות ובשאלות שניקרו במוחו.
'לכאורה, במה שאני חווה עם הרב שארפ אני אמור להיות מאושר עד הגג. השקפת עולם כל כך יציבה ברורה וחובקת כול, עד כה נטולת קושיות או סתירות מהותיות, לא שמעתי משום מדריך או איש דת ששוחחתי עימו עד היום. כל המצב הזה הוא כמו חלום רחוק ומתוק שמתגשם לנגד עיניי.
אז למה אני לא חש זאת? למה האושר ממשיך לחמוק מבין אצבעותיי? למה אני מרגיש לא נוח, ואפילו מאוים מהידע הזה? האם אני משטה בעצמי כל השנים ולמעשה אין לי את האומץ להתמודד עם האמת, תהא אשר תהא? אולי אני חושש שכאן נמצאת האמת, והיא תעצור את החיפוש אחריה ותתבע ממני לקיים אותה?
אולי אני חושש שהידע שאני רוכש כאן יביא אותי לידי גיור? אם כן, למה לא חשתי את זה כשישבתי עם מדריכים מדתות אחרות? הרי האופציה להיות נזיר בודהיסטי או איש כמורה קתולי הייתה בעיניי לגיטימית לגמרי.
למה אני לא מתמודד ברצינות עם הטענה של ההורים, ומנסה להרוויח זמן? אולי אני מקווה שהזמן יבטל את הצורך בהתמודדות? אולי אני מפחד שהם צודקים, וכמה טיפולים טובים ואולי כדור או שניים יסדרו לי את הראש במקום כל מסע החיפוש הזה?'
שדרת הדקלים הסתיימה בכיכר שמצידיה מרכז מסחרי קטן ומגרש חניה.
'זה נראה מקום טוב לערוך בו את התצפית שהרב שארפ ביקש'.
דייב חזר על עקביו והחל פוסע את השדרה בשנית, הפעם לכיוון המלונית.
'מסקנות.' דרש מעצמו.
שכלול של כל התהליך העלה את המסקנות הבאות:
'אחת – להזכיר לעצמי איך החיים נראים בלי תוכן ותכלית.
שתיים – לא להיכנס יותר מידי למחשבות על השלכות עתידיות. לנסות לרכוש את הידע נכון ומסודר, כפי שהרב שארפ יעץ לי.
שלוש – לנסות לברר בהזדמנות אם על-פי היהדות קיום תכלית החיים כרוך בגיור.
ארבע – לבדוק את הפורומים שאימא שלחה לי, ואולי גם לדבר על כך עם הרב שארפ.
חמש – לזכור שהליכה וחשבון נפש עושים לי טוב, ולערוך את זה בתדירות גבוהה יותר'.
מיד כשנכנס לחדרו, ניגש למלאכת הסיכום. לצידו כוס קפה רותח וחבילה של עוגיות 'אוֹרֶאוֹ' להמתקת האווירה. לעומת הסיכום הראשון שעסק כולו בנושאים אבסטרקטיים, היה הסיכום הנוכחי קל כמו טיול בפארק ביום אביבי, אולם מבחינת כמות החומר הוא הכיל הרבה יותר. את כל הלילה העביר דייב בשמיעה חוזרת של החומר המוקלט ותמצותו בכתב. המלאכה נמשכה גם ביום שלמחרת. בכמה נקודות הוא נתקל בקשיים וספקות בהבנת העניין, אולם התכתבות יעילה עם שארפ ושיחת טלפון לילית אחת של רבע שעה, העמידו אותו על הבנה ברורה. הן אף הרחיבו את ידיעתו וחידדו כמה נושאים.
לאחר ביקורת כפולה, שלח דייב את הקובץ הבא:
קובץ סיכום מספר 2 – תכלית הבריאה והאדם.
1- הבורא ברא את הבריאה כדי להטיב לנבראים. זו תכלית הבריאה, וכל חלקי הבריאה בלי יוצא מן הכלל משמשים במישרין או בעקיפין למטרה הזאת.
2- הנברא העיקרי במערכת הבריאה, ומי שעתיד לקבל את טובו השלם של הרצון העליון, הוא האדם.
3- הכוח האחראי למעשה הבריאה ולהשפעת טוב לנבראים - "כוח ההטבה לזולתו" - לא היה חסר דבר טרם מעשה הבריאה היות שהוא כלול ברצון העליון השלם והאין סופי, וברצון העליון אין חיסרון כלל. העולה מהאמור הוא שהבורא לא ברא את הבריאה לצורכו כלל היות שהוא שלם בכול ולא מחוסר דבר. מעשה הבריאה הוא נתינת לגיטימציה ל"כוח ההטבה לזולתו" לממש בפועל את מה שגלום בו במציאות השלמה, הקדומה והנצחית שברצון העליון עבור נבראים גשמיים שייבראו על ידו לשם כך.
4- אין בתפיסה השכלית שלנו יכולת הבנה אמיתית של הסתירה לכאורה, 'איך "כוח ההטבה לזולתו" יכול להיות שלם, אם הוא כלול ברצון העליון טרם הבריאה, ושם אין מציאות "זולתו" כלל, כלומר אין נבראים כלל.'
זאת היות שהרצון העליון לא פועל בשלמותו לפי מושגינו וערכי התפיסה שלנו, כלומר אין לנבראים יכולת השגה במציאות שלפני הבריאה כלל.
5- היות ש'כוח ההטבה לזולתו' הוא במקורו שלם ולא מוגבל, רצונו הוא להטיב הטבה שלמה.
הטבה שלמה היא הטבה שאין עמה חיסרון כלל, לא מצד איכות הטוב המושפע ולא מצד המקבל ודרך ההטבה.
6- מצד איכות הטוב המושפע - איכות של טוב שלם בלי חיסרון קיימת רק ברצון העליון, ולכן ההטבה תינתן במה שיתאפשר לנבראים להידבק ברצון העליון בשיעור מסוים, וליהנות מטובו השלם לנצח.
7- מצד המקבל ודרך ההטבה - ראה הרצון העליון שהדרך המובחרת ביותר שבה האדם יקבל את הטוב היא שהאדם יעמול ויטרח להשיג את הטוב הנצחי. כך האדם יקבל אותו בזכות בחירתו ומעשיו, ולא בחסד כמתנת חינם. בכך תימנע בושה מצד המקבל, שקיבל טוב בלי שיהיה ראוי לו. לכן יצר הרצון העליון אפשרות לעמל ויגיעה על-ידי בני האדם, שישיגו בה את טובם הנצחי.
8- העמל הוא במה שהאדם מסיר מעליו חסרונות וקונה בעצמו מעלות ושלמות. העמל מתאפשר על-ידי שיימצאו באדם עצמו, ובעולם בכלל, טוב ורע, שלמות וחיסרון. וביד האדם תינתן הבחירה להטות את עצמו לצד החיסרון או השלמות.
9- דבר נוסף מתקבל מדרך זו שבה האדם קונה את שלמותו ומסיר מעצמו חסרונות. לאדם שהשיג את שלמותו בכוח מעשיו יש מעין "בעלות וקניין" על השלמות הזאת, ובכך יש לו צד הידמות מסוים אל הבורא. אצל הבורא הטוב והשלמות הם מצד עצמו ולא במקרה או על-ידי אמצעי חיצוני. הדבר הקרוב ביותר למצב זה אצל הנברא הוא קניית שלמותו בכוח מעשיו ולא בדרך מקרה.
10- הידמות זו היא המאפשרת את הדבקות בין הבורא לנברא, באמצעותו נותן הבורא לנבראיו להידבק בטובו לנצח. ככל שאדם רכש שלמות גדולה יותר בכוח בחירתו, תינתן לו בשלב השכר אפשרות רבה יותר לקבל את טובו השלם של הרצון העליון, שהיא השגה גבוהה יותר ועוצמתית יותר בטובו השלם לנצח.
11- הרצון העליון הוא מקור הטוב והשלמות. כל דבר בעולמנו שיש בו איכויות של טוב ושלמות, אף על פי שהוא יחסי בלבד, משתייך כמו ענף אל השורש למקורו ברצון העליון. יוצא שכשהאדם בוחר בעולם הזה בשלמות וטוב, הוא למעשה מקשר עצמו לרצון העליון, והדבר יוצר מעין היזון חוזר ואפקט 'כדור שלג'. ככל שהאדם מרבה בבחירות בטוב ובשלמות, הוא נקשר בשורשם של דברים לרצון העליון. בעקבות כך הוא מושפע יותר בעוצמה על-ידי הרצון העליון, ושפע זה מניעו להתחזק יותר בקניית שלמותו, וחוזר חלילה עד סוף זמן העמל.
12- את שלב היגיעה והעמל ושלב השכר הנצחי ניתן להוכיח גם באופן שכלי על ידי שלוש הנחות יסוד שכבר הוכח שהן מוכרחות בשכל ישר.
1- מוכרח שהעולם נברא בידי בורא. 2- מוכרח שהבורא אינו מוגבל. 3- מוכרח שהבורא ברא את העולם לתכלית. מסקנה - בורא לא מוגבל ביכולתו לא יברא עולם רווי חסרונות בתור תכלית. מכאן מוכח שהעולם הזה הוא הקדמה לעולם התכלית האמיתית.
13- נקודת המוצא של תכלית הבריאה היא בריאת נברא שיוכל לקבל את טובו השלם של הרצון העליון באופן שיהיה הטוב השלם שכר עבור עמלו. נקודת הסיום היא שהנברא ייהנה בטובו השלם של הרצון העליון לנצח בלי צד של חיסרון כלל. שלבי הביניים משתנים בלי הרף על פי איכות הבחירה של מעשי בני האדם.
14- נקודת המוצא של העולם שונה לגמרי מעולמנו. בתחילת הדרך האדם ועולמו היו נבראים רוחניים זכים. ממצב זה היה על האדם לקנות את שלמות בכוח בחירתו ומעשיו ולהגיע מיד אל השכר הנצחי.
השלמת המשימה ממצב זה הייתה יחסית קלה להשגה, אך אדם הראשון נכשל בבחירה כי חשב להגדיל את רמת הניסיון שלו, במודע, וכך להשיג שכר במדרגה גבוהה יותר.
15- כיוון שחטא, נפגמו האדם ועולמו ומערכת שלמה של עולם חלופי נוצרה מכוח קלקול זה. כל זאת על מנת להגיע אל נקודת הסיום של הבריאה מתוך המציאות המקולקלת שנוצרה אחרי חטאו של אדם הראשון. וזה עולמנו.
16- במצבו הנוכחי של האדם, עולמו מגושם וירוד לעין ערוך בהשוואה לעולמו של אדם הראשון. האדם עצמו נעשה גשמי והמלחמה לבחור בין טוב ורע נעשתה קשה מאוד. כוח הנשמה של האדם בעולם הזה מוחלש, וכוח הגוף גבר בו. גם יצר הרע נטוע באדם, מה שלא היה באדם הראשון. כל זאת מוצדק על פי דין ומשפט, היות שהאדם גרם לעצמו את הקלקול בכך שביקש 'לטעום מהרע' לכן ניתן לו כרצונו. וכעת עליו לתקן את עצמו מתוך מצבו המחודש.
17- היות שהאדם והעולם עברו שינוי מהותי לרעה לאחר החטא, לא ניתן להגיע במצב הזה אל התכלית. לכן צריכים האדם והעולם לעבור מצב של הפסד והתכה, ולהיבנות מחדש בצורה הראויה לשלב השכר.
באדם- תהליך זה בא לידי ביטוי במוות, ובתחיית המתים העתידית.
בעולם- בחורבנו, ובנייתו מחדש בצורה הראויה לשכר.
18- גן עדן וגיהינום הם תחנות ביניים לנשמה לאחר המוות. המשמשים ככלי עזר להשגת התכלית מתוך המציאות המקולקלת.
19- לגן עדן תפקיד כפול לנשמות הצדיקים: האחד - הוא משמש להן מקום המתנה המשפיע להן עונג רוחני עד למתן השכר השלם הראוי להגיע לנשמה ולגוף במצבם המתוקן לאחר תחיית המתים.
השני - הוא מחזיר לנשמה את הכוחות שהוחלשו ממנה בזמן ששכנה בגוף, ואף מטעין בה כוחות רוחניים נוספים כפי ערך מעשיה שצברה בעודה בגוף. בכך הוא מכין אותה לבצע את זיכוך הגוף לאחר התחייה כדי להכשיר אותו לקבלת השכר הנצחי.
20- גיהינום גם לו תפקיד כפול עבור הרשעים: האחד- הוא ממרק ומטהר את נשמות הרשעים שעדיין ראויים להגיע לשלב השכר, ומכשיר אותם לעבור לגן עדן בתום תהליך הענישה והמירוק.
השני - הוא מעניש את הרשעים הגמורים עד סיום קיום העולם במתכונתו הנוכחית. ואחר כך אותן נשמות נאבדות לגמרי ונמחקות לחלוטין מהמציאות.
21- בשלב השכר, כל אחד מהזוכים להיכלל בו יזכה לדרגת שכר לפי ערך מעשיו שפעל בשלב העמל. מדרגתו לקבלת השכר הנצחי תיקבע על פי חשבון מדוקדק של כל מעשיו.
22- בסיכומו של עניין, נמצא שהתכנית של הרצון העליון ממשיכה תמיד אל עבר תכליתה - "הטבה שלמה לנברא שעמל להשיגה" - רק מתוך תנאים משתנים שנקבעו לפי בחירת האדם. והכול ערוך, מוכן ומסודר מראשית הבריאה.
השפעתו של הקפאין כמעט הגיעה לסיומה בדיוק כשכיבה את המחשב. מסמן לו שעוד מעבד אחד בחדר צריך לעבור למצב שינה.
הוא כיוון את שעונו לשעה שבע וחצי בבוקר כדי להספיק לערוך את התצפית בזמן שהשמש עדיין לא יוקדת, ומצד שני הרחוב לא שומם.
השעון ביצע את תפקידו בנאמנות ובדייקנות מופתית, אצל דייב הדברים הלכו פחות חלק. הוא בקושי הצליח לפקוח את עיניו, העייפוּת עדיין רבצה עליו כמו חליפה עשויה עופרת והחלה לשכנע אותו, כמו איש שיווק מדופלם, שכדאי לו להעביר את התצפית לשעות הערב כדי להרוויח עוד כמה שעות שינה. אך לבסוף הוא הצליח להכריע את המאבק להתנתק מהמיטה בכוח ולהישאר נאמן לתכנית המקורית.
כשהגיע לאזור המיועד הייתה השעה כבר שמונה ועשרה. הוא התמקם בספסל עץ דהוי, צבוע בצבע שפעם היה ירוק, הפונה אל עבר החניה רחבת הידיים. מצד שמאל של החניה שכן המרכז מסחרי שכלל כמה חנויות ומינימרקט. צמוד לשפת המדרכה של החניה, ליד היציאה אל הכביש, חנתה שיירה של מוניות.
הוא צילם כמה תמונות כדי לקבע את חזות האזור, חבש כובע, הציב לידו בקבוק מים קרים, שלף בלוק דפי כתיבה ועט נובע, והחל לסקר את הסביבה.
כמה שניות לאחר שהחל, התיישב לידו על הספסל גבר שמנמן בגיל העמידה.
"בּוֹנְז'וּר" קידם אותו דייב באדיבות. יש אנשים שאתה לא צריך לשמוע אותם מדברים כדי שתדע שהם צרפתים.
"או...בּוֹנְז'וּר מִיסְיֶיה קוֹמוֹ סָבָא?" השיב הגבר במאור פנים, שמח לפתח שיחת בוקר קלילה עם דובר צרפתית.
'עסק ביש' חשבן את המצב, 'אני יודע בקושי עשר מילים בצרפתית, וגם אם הייתי צרפתי מבטן ומלידה, זה לא הזמן ל'סמול טוק'. אני בשליחות מבצעית, ועוד פחות מחצי שעה השמש מתחילה לטגן פה את כולנו ללא רחמים'.
"אני לא דובר צרפתית רק אנגלית." אמר דייב בטון מתנצל.
הצרפתי לא ניסה להסתיר את אכזבתו על שיחת החולין שנשללה ממנו עוד בטרם החלה. הוא רטן כמה משפטים בצרפתית, פתח עיתון ושקע בקריאה.
דייב החל מעבד את נתוני השטח: החניה משרתת את המרכז המסחרי, רוב החנויות כבר פתוחות, תפוסת הרכבים בחניה פחות מחצי.
שיירת המוניות לא משתייכת לתחנת מוניות שפועלת במקום. זו נקודה שנקבעה כמקום המיועד להשגת מונית. הנהגים מקבלים את הנוסעים על פי סידור תור ביניהם, ככל הנראה לפי סדר הגעה לתור. פעילות נוסעים מתונה עד דלילה.
במרכז המסחרי יש שש חנויות ומינימרקט אחד. רוב הלקוחות נכנסים ויוצאים מהמינימרקט. חלק מבעלי החנויות משוחחים ביניהם מחוץ למפתן החנות.
בקצה החניה ממוקם פח ירוק גדול המפרנס בכבוד קהילה מרשימה של חתולים.
דייב לא הורגל לראות חתולי רחוב. בדנוור המקסימום שאפשר לראות זה חתול בית שאבד לבעליו. הוא הסיק שחתולי רחוב בישראל זו המקבילה של סנאים בארצות הברית.
סמוך לספסל כמה ציפורי דרור ויונים ניקרו פירורים מהרצפה לארוחת בוקר. יון זכר החל בריקוד חיזור מרשים לקראת יונה נקבה. הוא ניפח את חזהו, מבליט תנועות ראש, ומשמיע קולות המיה עולים ויורדים.
הנקבה לא התרשמה יותר מדי מהמפגן הוויזואלי-ווקאלי, ובעוד הזכר מרקד במרץ היא פשוט עפה לעבר אחד מעמודי החשמל.
הזכר, שנראה כעת מטופש פי כמה וכמה, המשיך בריקוד כדי לרכך את הכישלון הצורב ולשדר לסביבה 'עסקים כרגיל'.
אף על פי שהאזור היה פעיל, הן מבחינת כלי תחבורה, והן מבחינת הולכי רגל, לא היה לו הרבה מה לתאר מעבר לפעילות רגילה לחלוטין. רכבים נוסעים, אנשים הולכים, וחתולים קופצים אל הפח וממנו.
למעט הצרפתי המתוסכל שיושב משמאלו, לא צדו עיניו פעילות חריגה כלשהי.
הוא הרהר לרגע אם בחר נקודה נכונה לתצפית, או שמא גם לתיאורים שגרתיים שכאלה התכוון הרב שארפ.
אולם לאחר כמה דקות של סריקת שטח דרוכה וממוקדת הוא נוכח לדעת שבהתבוננות ערה על הסביבה נחשפת לעיניו עלילה רוויית אקשן במסווה תמים של בוקר יום חול שגרתי.
בסיכומן של עשרים וחמש דקות נכתבו על בלוק הנייר האירועים הבאים:
8:15 - גבר צרפתי התיישב לידי וניסה לפתח שיחה בצרפתית – סירבתי בנימוס.
8:16 - יון ניסה לחזר אחרי יונה – המשימה נכשלה.
8:19 - שני נהגי מונית החלו בוויכוח קולני ביניהם, ככל הנראה על זכות קדימה בתור לקבלת נוסע. העניין כמעט התפתח לתגרת ידיים, אך שאר הנהגים הפרידו ביניהם.
8:23 - חתול קטן נדרס על-ידי רכב שיצא בנהיגה אחורית מהחניה.
8:23 - הולך רגל נתקל בצינור של כיבוי אש, ונחבל בברך.
8:31 - פועלי עירייה החלו לגזום ענפים מעצים בשדרה.
8:33 - רכב עצר בחריקה כדי לא לפגוע ברכב שלפניו.
8:35 - בעל חנות שגרף מים מחנותו לכלך עוברת אורח, וחטף צעקות.
8:36 - ציפור, ככל הנראה יונה שעמדה על חוט חשמל מעליי, רוקנה את המעיים שלה על העיתון של הצרפתי שישב לידי.
8:39 - ענף גדול שנגזם בידי פועלי העירייה התגלגל אל מרכז הכביש. רכב נעצר בחריקה, והרכב שאחריו פגע בו קלות. הנהגים יצאו מהרכב ובדקו את הרכבים. עובדי העירייה פינו את הענף, ולאחר החלפת פרטים בין הנהגים והעובדים המשיכו אלו בנהיגה ואלו בגיזום.
הזמן תם. השמש כבר החלה לתפוס עוצמה ולהקפיץ את הטמפרטורה. בקבוק המים כבר רחוק היה מלהיות קר. הוא נפרד מהצרפתי שעדיין ישב וקרא את העיתון, ומדי פעם שיגר מבט כלפי מעלה לוודא שהשטח נקי.
כשהגיע למלונית הוא כבר ממש הזיע, 'מקלחת קרה וארוחת בוקר' תכנן את צעדיו הבאים. 'צריך גם להרים טלפון להורים.' הוסיף עוד נתון לרשימה. 'לפחות יומיים לא דיברתי איתם'.
כשיצא מהמקלחת, חיכתה לו הודעה מניר.
"הי דייב, שבוע הבא ביום רביעי בלילה יש לי הופעה מיוחדת, בפאב איכותי ומצליח (לשם שינוי). אלי וחברים נוספים מגיעים, ואני מארגן להם שולחן מראש. אשמח מאוד אם תצטרף. שלח תשובה בהקדם כדי שנתארגן מבחינת מספר מקומות ישיבה. אגב, החומר של ההופעה כולו באנגלית, גרסאות כיסוי של כל מיני... לדעתי תהנה"
דייב עיקם חצי פרצוף, 'פאב...הופעה...חברים...בתחושה שאופפת אותי כבר יומיים, זה יכול להיות כמו ביקור ב'כוכב הקופים' בתוספת בירה וגיטרה חשמלית.
מצד שני זה ישמח את ניר, ובמקרה הכי גרוע תמיד אפשר להיעלם באמצע...'
"אני בפנים, שלח כתובת ושעה" שיגר את החלטתו.
לאחר ארוחת בוקר ושיחה עם הוריו בדק את הדואר בתקווה למצוא שם תגובה מהרב שארפ. ואכן היא הייתה שם, מאשרת שהחומר סוכם בצורה נכונה ומזמינה להגיע.
הוא הקדים מעט מהרגיל. עוד לפני שהחל לטפס את גרם המדרגות הבחין שהחדר חשוך, והחליט לחכות למטה לסימן חיים.
דקה הצטרפה לדקה, ודייב מצא את עצמו עומד בחצר אחורית חשוכה כמו פסל דקורטיבי, מביט בציפייה אל עבר החלון שבקומה שלישית. אך לשווא, ירח מלא ופנס קלוש המשיכו לספק את מקור האור היחיד בסביבה – החדר נשאר חשוך.
מחשבותיו החלו מקניטות אותו בהומור עוקצני 'אתה נראה כמו מוכה ירח, גנב מתחיל, או איש זאב רגע לפני שהוא מבצע שינוי מצב.'
הוא חייך לעצמו, מדמה לעצמו שאוטוטו הוא מתחיל בסדרה של יללות זאביות.
'מעניין אם יש עוד אנשים בעולם שבוהים כרגע בחלון מתוך חצר אחורית חשוכה. אולי כל מיני רומיאו ויוליה נוסח המאה העשרים ואחת...' שיגרה מחשבה אחת.
'איזה רומיאו ויוליה על הראש שלך? המקסימום שהמאה העשרים ואחת יכולה לספק זה מציצן כפייתי...' יירטה מחשבה שנייה.
הדקות המשיכו לחלוף זו אחר זו. מבשרות לו בלי מילים שעליו לשנות תכניות, כל דקה בביטחון גדול מחברתה. אולם בדיוק כשהחליט לוותר על כל העניין והחל לשוב על עקביו, קלטה זווית עינו אור נדלק בחדרו של הרב שארפ.
הוא נשאר במקומו עוד כמה דקות כדי לוודא שהאור נשאר דולק, ואז עלה ונכנס פנימה.
הרב שארפ כבר ישב במקומו, ועסק בלימודו.
הוא סימן לדייב בידו לשבת, ולאחר כמה דקות פנה אל דייב ואמר.
"קבעתי עם מישהו הלילה, כך שיש לנו קצת פחות משעתיים וחצי, ננסה לדחוס בהן כמה שיותר. יש סיכום תצפית?"
דייב העביר לו את דף הסיכום שטרח להדפיס כדי לא להכביד על שארפ עם כתב מחובר.
שארפ קרא וחייך מדי פעם "יפה, יש כאן את כל מה שאנו צריכים. נשתמש בזה בהמשך הלילה."
הוא הניח את הדף לצידו, הפעיל את המחשב ותוך כדי אמר "למעשה עד כאן יש בידינו תמונה חלקית על האדם בפורמט הידוע והמוכר לנו – מצבו אחרי חטאו של אדם הראשון.
אנו יודעים שיש בו נשמה, שהיא חלקיק כלשהו מאותו נברא ראשוני נשגב וטהור. אנו יודעים שהיא שרויה בתוך גוף גשמי ועכור, וחיה בעולם גשמי עם צרכים גשמיים. עוד למדנו שנוספו לזירה שני כוחות נוספים, יצר הטוב ויצר הרע, וכל אחד מהם מושך את האדם לעניינו.
בכל המערכה הזאת הנשמה אמורה לנווט את עצמה אל היעד התכליתי שהוא השגת שלמותה, זיכוך הגוף, ודבקות נצחית בטובו השלם של הרצון העליון."
שארפ, שהיה כבר בעיצומה של הקלדה, הפסיק לרגע והישיר מבטו אל דייב. מבקש לדלות ממנו תשומת לב מרבית למה שהוא עתיד לומר.
"הגיע הזמן לפרוע חלק מחוב ישן שלי אליך."
דייב חייך חיוך נבוך, מקווה שהמשך הדברים יסבירו לו במה מדובר.
"הפלטפורמה שתיארתי הרגע היא הבסיס להבנת כמה מהפרדוקסים הגדולים ביותר של המין האנושי, משחר ההיסטוריה ועד ימינו."
תשומת הלב של דייב נדלתה לגמרי.
"ננסה לטפל לפחות באחד מהם, שהוא אולי המטריד מכולם, וגם אתה כללת אותו באחת משאלותיך – פרדוקס האושר.
בני אדם מנסים ללא הרף להיות מאושרים. משקיעים את מיטב הזמן, הממון והאנרגיה שלהם בהשגת המטרה. משקיעים בכך מחשבה ותכנון קפדני. ועדיין, למרות הכול, אחוזי ההצלחה שואפים לאפס. פרדוקס מתסכל ממדרגה ראשונה."
"שואפים לאפס נשמע לי תוצאה קיצונית מדי. יש אחוז לא מבוטל של אנשים מאושרים בעולם..." ניסה דייב לשקם את האגו של המין האנושי.
שארפ, שהמשיך בינתיים להקליד, היטה את ראשו כלפי מטה ועצם את עיניו לרגע. בודק מאיזה זווית לתקוף את העדות האישית שהציב דייב כעובדה.
"אני אביא דוגמה דמיונית" אמר לבסוף "היא אמורה להוכיח לך למה מוכרח שאחוזי ההצלחה הם אפסיים. אחר כך נטפל בתופעות שציינת, אלה שאתה קורא להם 'אנשים מאושרים'."
"קדימה." אתגר דייב.
"צייר בדמיונך בן שבט פרימיטיבי שלא נחשף מעולם לציוויליזציה ולתרבות המערב. בא נאמר, לשם המחשה, באפריקה. הבן אדם נמצא באמצע מצוד אחרי זברה המיועדת להיות ארוחת ערב לבני השבט. בעודו לבוש בגדי עור מינימליים, ואוחז בחנית שלו, רגע לפני התקפה... אנו מעבירים אותו בבת-אחת באפקט טלפורטציה מרשים היישר לאולם העסקאות של הווֹל-סטריט בניו יורק."
דייב גיחך, הוא שיער שזה הולך להיות ססגוני על גבול ההזוי.
"אפשר להניח שאחרי ההלם הראשוני, והאכזבה הגדולה שארוחת הערב הפוטנציאלית נעלמה לו, הוא מתחיל לבחון את הסביבה החדשה שאליה נקלע בדרך מסתורית.
גם אם נצליח בדרך כלשהי לבטל ממנו את הצער והמצוקה הנגרמת מהנתק הפתאומי שלו מכל בני משפחתו וכל המוכר לו. גם אם נספק לו אוכל, שתייה וכל שאר צרכיו, עדיין הסיכוי שהאומלל הזה יוכל להיות מאושר ממצבו החדש הוא אפסי. וזאת לו רק בגלל סיבה אחת, פשוט אין לו מושג מה עושים במקום הזה. בעקבות זאת הוא לא יכול להשתלב בצורה כלשהי במציאות שסביבו, הכול נראה זר ולא מובן. הוא נשאר מבולבל ודחוי, וחש החמצה של התכלית שכולם סביבו עסוקים בה במרץ.
כלומר, אם נתעלם מהאלמנט הדמיוני בדוגמה שהבאתי, אפשר לומר שאדם שלא מכיר את כללי המשחק והיעדים בסביבה שבה הוא חי, לא משתלב בה ולא מגיע לידי הגשמה ומיצוי עצמי. הוא לא יוכל להיות מאושר בה. אדרבה, מסתבר שהוא יהיה מדוכדך, מריר ומתוסכל מכיוון שהוא חי במציאות זרה לו. הוא מנוע להשתלב בה, מנוע מלהיות פרודוקטיבי, ומנוע מהצלחה והגשמה כמעט בכל מישור אפשרי.
כעת ניקח את הדוגמה הזאת ונשליך אותה על המין האנושי ועל מפלס האושר שלו.
מהות האדם, כפי שלמדנו, היא נשמתו, והיא מלובשת בתוך המעטפת הגשמית הקרויה גוף.
שניהם, הנשמה והגוף, נתונים בתוך עולם ואמורים להגיע אל נקודת היעד שהכוח שברא את כל המערכת הזאת ייעד לשניהם גם יחד.
הנשמה, שהיא מטבעה רוחנית וקדושה, יודעת לאן צריך לשאוף ולהגיע, זהו רצונה האמתי. אולם הפרטנר שלה, כלומר הגוף, מכיר מערכת רצונות ושיקולים אחרת לחלוטין, שונים בתכלית מאלו של הנשמה. ביניהם מתחולל מאבק שליטה על בחירת האדם.
את מאבק השליטה ביניהם אפשר להמשיל לאדם הרוכב על סוס. אם הרוכב יודע לשלוט על הסוס, הרי הסוס משרת אותו להגעה אל היעד, אבל אם הסוס לוקח פיקוד על המסע, אז הוא גם קובע יעדים חדשים לגמרי.
הסיפור של המין האנושי והאושר החומק מתחת ידיו מתחיל להסתבך בכך, שהעולם הזה, על שלל האטרקציות הנוצצות לכאורה שלו, נתפס בעיני הסוס שבנו כיעד נפלא. הוא מפעיל את כל כוחותיו 'הסוסיים' להסיט את עצמו ואת הרוכב שעליו אל עבר היעד הנחשק.
המשימה הזאת לא קשה במיוחד עבור הסוס שלנו, היות שהיעד שלו נגיש, זמין, וניתן להשגה בקלות ובלא מאמץ גדול. הכי חשוב – היעד מספק את הסחורה מידית ובמזומן.
היעד של הנשמה לעומת זאת מצריך חשיבה עמוקה, התבוננות טהורה, מאמץ לא מבוטל של התעמתות עם 'כוחות הסוס', והתשלום האמיתי עבורו מגיע רק אחרי המוות. שזה למעשה סוג של צ'ק דחוי...
אם כן אין זה פלא שרוב רובם של בני האדם חיים במצב של סוס צוהל ודוהר במלא המרץ, אבל עם רוכב מעולף על גביו.
הבעיה הגדולה היא שהאושר שהמין האנושי כל כך מחזר אחריו, הוא מצב נפשי המתייחס אל הנשמה ולא אל הגוף, אל הרוכב ולא אל הסוס. וזהו שורש הפרדוקס.
הגוף עובד על מערכת עצבית-תחושתית. הוא יכול לייצר עונג, הוא יכול לייצר הנאה ונוחות, אך לעולם לא אושר. זה פשוט לא בפס הייצור שלו.
יוצא שהסוס מפתה אותנו ומבטיח לספק לנו חיי אושר. הוא מוכר לנו את הבלוף הזה כל יום באריזה נוצצת אחרת, אבל למעשה אין לו מה למכור לנו מכיוון שאין לו בכלל שייכות לנושא.
אושר מיוצר על-ידי החלק הנפשי שבאדם, בלי כל קשר למצבו הגופני.
אתן לך דוגמה שהיא ראיה לדבר. כשאֶדמוֹנְד הִילְרִי וטֶנְזִינְג נוּרְגֵיי כבשו את פסגת הר האוורסט, הם היו האנשים הראשונים שהצליחו לעשות זאת. אין בכלל ספק שגופם היה רחוק מאוד ממצב של עונג והנאה. למעשה, מסתבר שלא היה להם חלק אחד בגוף שלא שידר רמה מסוימת של כאב. אפילו הנשימה במצבם לא הייתה סיפור פשוט. אולם ברור כשמש שהם הוצפו בגלי אושר אדירים.
מכאן ראיה שעונג ואושר נובעים ממקורות שונים, ולא תלויים זה בזה כלל.
כעת, אם נתבונן היטב על כלל האירועים שהמין האנושי יכול לחוות כדי לקבל נוסחה העונה על השאלה 'מה יוצר בחלק הנפשי של האדם אושר?', נגלה שהנוסחה בנויה מיסוד אחד בלבד – השלמת חיסרון.
אדם שהיה חולה אנוש, והתבשר שהוא החלים ממחלתו יחוש אושר היות שהחיסרון שלו הוסר והושלם על ידי בריאות.
אדם שלא ראה את אחיו שנים רבות, וכעת נפגש איתו יחוש אושר מאותה סיבה.
והוא הדין למי שהיה עני מרוד וקיבל סכום כסף רציני, למי שישב בבית הכלא והשתחרר לחופשי, וכן הלאה.
בכל מקום שתמצא מציאות של אושר, תגלה ששורשה הוא מילוי חיסרון מסוים.
כך הוא גם בנוגע למטפסי האוורסט שהזכרנו קודם. עבור מטפס הרים פסגה שהוא לא הצליח לכבוש היא חיסרון מאתגר, וכבישת הפסגה היא השלמת החיסרון."
דייב נשאר מרותק, אפילו שאלות כמעט שלא עלו במוחו.
אבל רק כמעט...
"אבל לפי דבריך יוצא שגם דברים גשמיים מביאים לידי אושר, שהרי גם אדם שרוצה מכונית יוקרה חדשה ירגיש אושר כשמילא את החיסרון שלו. אז מה ההבדל אם כך בין השאיפות והיעדים של הסוס והרוכב אם ניתן להגיע לידי אושר על ידי שניהם?"
"יפה מאוד! כאן בדיוק טמון המפתח להבנת העניין." קרא שארפ ודפק על השולחן.
"אמת הדבר, שכל נקודת חיסרון שהאדם חש, ברגע שתבוא לידי מילוי והשלמה, תניב רמה מסוימת של אושר. זה יכול להיות חיסרון טבעי כמו רעב או צמא, בדידות או חולי. זה יכול להיות חיסרון סינטטי שהאדם מייצר לעצמו כשהוא מסמן עניין או חפץ מסוים כמטרה נכספת, וכל זמן שלא השיג אותה הוא במצב של חיסרון.
אולם כל הדוגמאות שציינו, ולמעשה רוב מקרי האושר המוכרים לנו, הם רגעי אושר בני חלוף. הם מציפים אותנו, חלקם יותר חלקם פחות, באושר רגעי של השלמת החיסרון וכבישת היעד, אך במוקדם או מאוחר, נמוגים לעומת שבאו. והאדם חוזר לתחום האפור, הכבוי והלא מאושר של החיים.
יתרה מזאת, כל מקרי האושר הללו פגיעים ועלולים לאבד ערך בקלות.
אם נישאר על בסיס הדוגמה של מטפסי ההימליה, אזי בכבישת הפסגה בפעם השנייה כבר לא יחושו המטפסים אושר עילאי כמו בפעם הראשונה. האושר ילך וידעך ככל שהמילוי של החיסרון ייעשה שגרתי או קל להשגה. למעשה, טמון בעומק התהליך הזה הבנה של פרדוקס נוסף – 'תסמונת האומללות של העשירים' אבל נטפל בו בהזדמנות אחרת."
דייב הגניב פרצוף חמצמץ של אכזבה.
"וגם זה רק אם יהיה זמן לכך..." הוסיף שארפ, סוחט עוד מעט מיץ לימון מהפרצוף של דייב.
"העולה מתוך האמור הוא שעל-ידי השלמת חסרונות וחסכים מכל סוג שהוא, נקבל אדם שיחווה אושר ברמה ובתדירות מסוימת ולטווח זמן מסוים, אבל לא נשיג על-ידי זה אדם שחי חיים מאושרים, או במילים אחרות, אדם מאושר.
הכלל בזה הוא שככל שהחיסרון מרוחק יותר ממהותו של האדם, תחושת האושר שהאדם יחווה בהשלמתו תהיה חלשה וקצרת טווח יותר. עד כדי כך שבחסרונות סינטטיים חומריים שהאדם מסמן לעצמו, לפעמים כבר ברגע מילוי החיסרון הוא מרגיש שהאושר הנכסף מהשגת המטרה מתגלה כבור מים יבש, ואכזבה מתסכלת.
זאת הסיבה שרכב חדש, דירה מפוארת וכיוצא בזה, לא מצליחים לייצר מצבי אושר כמו פגישה עם אדם אהוב לאחר נתק ארוך. פשוט משום שרגש אהבה הוא הרבה יותר קרוב למהות האדם מאשר גוש מתכת על גלגלים עם גג נפתח.
בכל אופן, כפי שציינתי, כל החסרונות הללו, הן הרחוקים ממהות האדם והן הקרובים לה, מייצרים אושר זמני בלבד.
גם אחים שלא נפגשו שלושים שנה יכולים להתכסח שלושים דקות אחרי שנפגשו מחדש.
אדם מאושר שחי חיים מאושרים הוא אך ורק אדם שמהותו, כלומר נשמתו, נמצאת במצב של שלמות עם עצמה, שלמות עם כלי הקיבול שלה, הגוף, ושלמות עם עצם החיים והקיום שלה עלי אדמות.
במצב כזה האושר הוא לא ריאקציה של מילוי חיסרון חיצוני, אלא נובע ממהות האדם עצמו. כמו מעיין פנימי שאינו פוסק, הוא מלווה את האדם בכל אשר ילך ובכל אשר יעשה.
הניגודיות שבין צורות החיים הללו, השלמת חיסרון חיצוני מול השלמת חיסרון פנימי, קיצונית עד כדי כך שתוכל למצוא אנשים אומללים נטולי אושר בתוך ארמונות פאר, ואנשים מאושרים בתוך צינוק מצ'וקמק.
לאור הדברים האלה לא נוכל להימלט מהמסקנה שאנשים החיים חיי אושר הם זן נדיר ביותר, וזו עובדה מצערת הנובעת מתפיסת העולם האנושית הרווחת.
למעשה, רוב רובו של המין האנושי חווה את החיים מתוך נקודת תפיסה כאוטית לחלוטין. החיים בעבורו הם מכלול ענק של תופעות ואירועים המושלכים לכל עבר כמו מתוך רולטה אדירת ממדים, באקראיות גמורה, ללא סדר ותבנית, ללא חוקיות והכי גרוע, ללא תכלית.
בצורת חיים שכזו האדם הוא למעשה שק חבטות של החיים, חוטף מימין ומשמאל, מי יותר ומי פחות. כמו שניצל מהלך שלא יודע מהיכן הפטיש יגיח בפעם הבאה ויחבוט בו כהוגן."
שארפ ספק את כפיו, והניע ראש לצדדים.
"איך הגיע המין האנושי למצב של שניצל נייד? איך הפכה האנושות לסוס בלי רוכב? מי כפה זאת עלינו? האם אין פתרון לאבסורד הזה?
התשובות לכך הן ברורות, ומונחות על השולחן לכל דורש ומבקש אמת.
אנו מביאים את עצמנו למצב הזה כשאנו מנתקים את המודעות שלנו מתכלית החיים, ועוברים למצב טייס אוטומטי, הנע על הציר שבו מהלכת כל חיה ביער –'בריחה מסבל, ורדיפה אחרי תענוג'.
אף אחד לא כפה זאת עלינו. הבחירה והיכולת לשנות את המצב בידנו כל הזמן.
פתרון יש ועוד איך, והוא המתכון היחיד לשלוות נפש ואושר פנימי רציף.
וכל התסבוכת הזו מתחילה כיוון שהסוס שבנו לקח פיקוד על המסע של חיינו. בגללו אנו מקיפים את עצמנו בתוכן מדומה ורגעי כתחליף רעוע לתוכן אמיתי, פנימי ונצחי. אנו מצעידים את עצמנו בתנועה מסחררת אחרי נוצץ ומבריק, יפה וטעים, נוח ומענג. כל אלו מקנים לסוס תמריץ משכר לעוד, אבל מסממים לגמרי את הרוכב, ושומטים את המושכות מתחת ידיו.
יוצא שאנו משקיעים זמן, ממון ואנרגיה להשגת חיי אושר, אבל במו ידינו מסיטים את עצמנו מהמסלול המוביל אל היעד.
אבל זו רק ההתחלה של 'פרדוקס האושר'. המסע על המסלול השגוי לאורך זמן מייצר מצד אחד אכזבה ותסכול, שהרי המטרה לא מושגת באופן סיסטמתי.
מצד שני הוא מגביר את סף הריגוש והיעדים החומריים בשאיפה שהיעד החדש כן יצליח לספק את הסחורה. התהליך חוזר על עצמו כמו ספירלה היורדת למטה בהדרגה.
והנשמה שבנו, לא נותר לה אלא להשתמש בנשק האחרון שבאמתחתה – אותות מצוקה נפשיים.
אותה מצוקה פנימית המהדהדת בתוכנו בשקט, מתוך מהותנו הפנימית העשוקה, נובעת מכך שבעצם האמת היא שאין לאף אחד מושג קלוש מה הוא, מי הוא ומה הוא בעצם עושה כאן.
למעשה, זה הרוכב שבנו המייבב מבפנים. מקונן על המושכות שנטלו ממנו, ועל היעד האמיתי המפוספס.
בסיכומו של עניין, נמצאנו למדים שהאדם חוטף סטירות לחי משני הצדדים. מצד אחד מאבק השליטה האגרסיבי שבין הרוכב והסוס מחלחל בנו ולא משאיר לנו סיכוי לחיים מאושרים, היות שהסוס מושך בכל הכוח אל מטרות מדומות, בולמוס של ריגושים גשמיים שאין בינן לבין אושר אמיתי ולא כלום.
מצד שני הרוכב משדר לנו אותות מצוקה מתוכנו, ונוסך בנו חוסר סיפוק, ואפילו עצבות, לנוכח כל אותן מטרות מדומות. המצב הזה שולל מאיתנו כל חיבור אמיתי בינינו לבין העולם, וגוזל מאיתנו את האושר והשלווה הכל כך נכספים.
ומה הפתרון הגאוני של המין האנושי למצב? עוד מנה של אדרנלין זול, עוד פינוק מלאכותי שאמור להקנות תענוג של רגע, המנסה לפצות על האושר האמתי שאיננו. האבסה יזומה של הסוס בתקווה שהיא תשתיק גם את הרוכב הפנימי.
כך התהליך חוזר על עצמו כמו חזיון תעתועים המוני בלב מדבר. כולם רצים אחרי המטרה, ואף אחד לא מגיע לכלום.
זה כואב להודות בכך, אך רובה המכריע של האנושות לא נותן דעתו לנושא כלל, ומדחיק את המצוקה והאבסורד שבחייו. הוא אפילו לא מרים את הכפפה כדי לנסות ולשפר את מצבו, כאילו כולם השלימו עם הקטסטרופה הזאת מראש.
בעקבות הכניעה בלא תנאים הזאת רובה של האנושות חי בפלטפורמת חיים רדודה, בנאלית, נטולת חיות, נטולת חזון, עמוסה בצביעות ושקר עצמי וסביבתי, ומעל הכול עצובה...עצובה מאוד... ומנותקת מעצם הווייתו של האדם שחי אותה."
דייב היה המום. לנגד עיניו ולמשמע אוזניו קילף הרב שארפ את המין האנושי מכל מסכי המגן שלו, כמו בננה בשלה. הוא חשף את התהליך הפנימי המכרסם את אושרם של מרבית בני האדם, תהליך שהוא עצמו הטיב להכיר טוב מאוד על בשרו, אך מעולם לא הצליח לבצע לו דיאגנוזה כל כך מדויקת. את כל זאת עשה שארפ בשיחה נינוחה תוך כדי התעסקות עם שלל דברים אחרים.
"לעומת זאת" המשיך שארפ, כשהוא עובר לטפל בצד השני של המתרס.
"אדם שתפיסת עולמו מקנה לו הבנה מבוססת ויציבה על תכלית החיים, הצליח להפוך את העולם וחידת הקיום מתעלומה מתסכלת, לפתרון משמח. הוא משתמש בכישורים וכלים שניתנו לו כדי להגשים אותה, וחי במילוי תמידי של מהותו האמתית, שהיא נשמתו. המילוי הזה לא חוזר על עצמו ולא נמאס, רק הולך ומשביח. והוא מקיף את כל תחומי החיים כולל החלקים הקשים והמאתגרים שבהם.
אדם שכזה חי חיים מאושרים, שופעים בתוכן פנימי וחיבור אמיתי לחיים. הוא חי באיזון כוחות בין הסוס והרוכב במסע הרמוני אל עבר יעדם המשותף.
בשורה התחתונה, לאדם שכזה בכלל לא משנה מעמדו הכלכלי או תנאי המחיה שלו. לא ישפיע עליו אם הסביבה תכבד אותו או תבזה אותו, או אם חייו מתנהלים על מי מנוחות או מלאים במהמורות. כל אלה הם אלמנטים חיצוניים נספחים לאדם, ואילו ישותו על שני רבדיה, הגוף והנשמה, מייצרת בו קניית שלמות והשלמת חיסרון. כל הזמן בכל מצב, ומכל מעמד הוא נשלם והולך, ומתמלא באושר פנימי שהוא קניין חקוק בעצמותיו המלווה אותו לכל אשר יפנה, ואי-אפשר לנתקו ממנו."
'השיחה הזאת היא אירוע מכונן בחיים שלי' הגיע דייב למסקנה.
"להערכתי," דהר שארפ לעבר המטרה הבאה "ואני מבסס אותה על סמך מאות דוגמאות שאני מכיר, האנשים שהגדרת מאושרים, רובם ואולי אפילו כולם, הם אנשים שהשיגו נוחות בחיים, בדרך כלל בזכות ביסוס כלכלי איתן ומגוון פעילות שממלאת את חייהם בתוכן מהנה כלשהו.
או שהם פשוט שחקנים מוצלחים שמצליחים לשטות בעצמם ובסביבה במקצועיות. לשדר לסביבה מראה של מיליון דולר, ולהיות מרוסקים לגמרי מבפנים. באומנות התרמית הזאת, את הדור של המאה העשרים ואחת אפשר להכתיר כרב-אומן הגדול ביותר בהיסטוריה של המין האנושי."
שארפ שלח מבט מהיר אל עבר השעון.
"צריך להתקדם הלאה. נמרחנו יתר על המידה עם הנושא הזה, ועוד לא התחלנו את הנושא שאותו אנחנו אמורים ללמוד הלילה." אמר תוך כדי שהוא סוגר את המחשב. הוא הניח את סיכום התצפית לפניו על השולחן, ואמר "אנו עומדים כעת לערוך צילום רנטגן למערכת הבריאה בנוסח חכמי ישראל. לשקף אותה על כל מרכיביה וחלקיה, הן אלו הנתפשים בחושנו והן אלו שלא. המטרה הסופית של הידיעות האלה היא להבין לעומק איך המכניזם של הבריאה עובד, במסגרת הגבולות שניתן לבני אדם להבין כמובן.
כל מטייל מתחיל מבין מהר מאוד שככל שהמפה שבידו מדויקת יותר, וככל שקריאת המפה שלו טובה יותר, היכולת שלו להכיר את הסביבה ולייצר לעצמו טיול מוצלח עולה. זה נכון לא רק בטיולים, אלא גם בנוגע לעצם קיומנו עלי אדמות. אדם שחי את חייו בעולם זר, מוזר ומנוכר, בעולם שהחוקיות וההיגיון שבו נעלמים ממנו, באופן טבעי לא ייהנה מהשהות בו. והסיכוי שלו לחיות בהרמוניה עם העולם שמסביבו נמוך ביותר.
למעשה, כדי שאדם יגשים את ייעודו בעולם בהצלחה מרבית, הוא נזקק לשלוש מפות שבסופו של דבר מתלכדות לידי מפה אחת.
האחת, 'מפת האדם'. היא כוללת את הבנת מהות האדם, וכן הכרת האדם את עצמו, כוחות נפשו, מעלותיו וחסרונותיו.
השנייה, 'מפת הבריאה'. היא כוללת ניתוח של כלל מרכיבי הבריאה והמכניזם והקשר שביניהם.
השלישית, והעמוקה מכולם, 'מפת הרצון העליון בבריאה'. היא כוללת את הבנת המגמה של הרצון העליון בבריאה, ואיך היא באה לידי ביטוי במציאות חיינו.
שלושתן, כשהן חוברות זו לזו, יוצרות את 'מפת החיים האמתיים'. בה טמון האושר, בה טמונה ההגשמה העצמית, ובה מסומנת הדרך אל היעד שהוכן עבורנו.
כדי לנסות להקל עליך את הלימוד, אני אנסה להעביר לך כל אחת מהן בנפרד, אבל היות שהמפות הללו מחוברות זו בזו בעצם מהותן, סביר שתהיינה 'דליפות' מאחת לחברתה.
את מפת האדם התחלנו לפתח מבחינת הגדרות היסוד שלה. אולם עוד לפני שנתחיל לטפל באדם בצורה מעמיקה ופרטנית יותר, וכל שכן באדם הספציפי הנקרא דייב גלנדר, נכון יהיה להתמקד בהבנת המפה של הבריאה.
אם תזכה להבין היטב את הכללים והחוקים הפועלים בבריאה, את חלקי הבריאה השונים והקשרים ביניהם, אני יכול להבטיח לך שהמציאות כולה תתגלה לך מנקודת מבט גבוהה ועשירה הרבה יותר ממה שתוכל לשער, ואף תהיה מובנת הרבה יותר, הן ברמה האישית והן ברמת האנושות.
במילים אחרות, אנו הולכים לעשות שיפוץ כללי להבנתנו את העולם. מסתבר שהוא עומד להיראות לך אחרת ממה שהכרת אותו עד כאן."
'הגיע הזמן...' חשב דייב.
המשך בשבוע הבא...