לאישה
פצועת הפיגוע בראיון מרגש: "מתרגשת לחזור למקום בו נולדתי מחדש"
לפני ארבע שנים נפצעה נירית זמורה בפיגוע דקירה ופונתה לבית החולים כשהסכין נעוץ בגופה. מאז שניצלו חייה היא מקפידה להגיע ב'יום השנה לפיגוע' בקביעות לבית החולים, לשמח חולים ולשדר את המסר: "תמיד יש תקווה"
- מיכל אריאלי
- כ"ג חשון התש"פ
(צילום: shutterstock) בעיגול: נירית זמורהכאשר המטופלים בבית החולים שערי צדק רואים את נירית זמורה מופיעה במחלקה, כשבעקבותיה צועדים ילדיה, הם לא יכולים שלא לחייך. נירית, בעצם הופעתה המלבבת, גורמת לשמחה של ממש ומשרה אווירה טובה וצוהלת.
מה שהחולים לא משערים לרגע, הוא שלפני ארבע שנים אף היא אושפזה בבית החולים במצב קשה מאוד. זה היה אחרי שנפצעה בפיגוע דקירה בגוש עציון ופונתה לבית החולים כשהסכין נעוץ בגופה. למעשה, עצם העובדה שהיא מתהלכת על רגליה ומסוגלת לנהל שגרת חיים תקינה, זה לא פחות מנס.
נס של ממש
"זה היה בתקופה בה היו הרבה מאוד פיגועים", מספרת נירית, "פיגוע רדף פיגוע והאווירה בארץ ובאזור גוש עציון בפרט הייתה לא פשוטה".
הפיגוע בו היא נפצעה התרחש בסניף רמי לוי הסמוך לצומת הגוש. נירית פונתה לבית החולים כשהסכין כאמור נעוץ בגופה ומצבה בינוני, אך בהגיעה לבית החולים אבחנו הרופאים שהמצב חמור בהרבה. "לפי מה שהבנתי, נגמרו להם כבר ההגדרות הרפואיות, הם כלל לא היו בטוחים שאני יוצאת מזה בחיים", היא מספרת.
הרופאים דנו ביניהם איך לנתח אותה, בשל העובדה שהתברר שהמקום בו ננעץ הסכין הינו בעייתי מאוד. "הסכין נכנס לעמוד השדרה, נגע מעט בחוט השדרה והקיף אותו", היא מתארת, "זה למעשה מה שרואים גם בצילום. אי אפשר לתאר את גודל הנס, שכן עצם זה שהרופא הצליח לשלוף את הסכין מבלי לפגוע בחוט השדרה, זה נס גלוי. אמרתי לאחר מכן לרופא המנתח, ד"ר יאיר ברזילאי, שאני מרגישה שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לחדר הניתוח והחזיק לו את היד, כדי שיצליח לנתח באופן כה מדויק. ברגע שבדקו את האיברים הפנימיים כבר הבינו שאין סכנת חיים, וזו הייתה בשורה מרגיעה מאוד".
נירית היא אמא למשפחה ברוכה, הבכור שלה בן 21 והקטנה בת 7. בזמן בו התרחש הפיגוע היו כל ילדיה במסגרות. "הם קיבלו את ההודעה על כך שנפצעתי, אך לא שיערו את חומרת המצב. בשעות הצהריים של אותו יום הם היו יחד עם בתי הגדולה בבית והיו רגועים מאוד. בעלי והבן הגדול היו אתי בבית החולים, ורק הם הבינו באמת עד כמה שהמצב מסוכן ואני זקוקה לרחמי שמיים מרובים. הם היו אלו שהפיצו את שמי לתפילה וביקשו ממי שרק יכול להתפלל לרפואתי".
קולה של נירית נשנק, כשהיא מציינת: "אין לי מילים כדי לתאר את התמיכה העצומה שקיבלתי מעם ישראל, מכל המגזרים ומכל החוגים, ממש מכל קצוות העולם. אנשים הגיעו לבית החולים כדי לעודד ולתמוך, הם סיפרו לי על מניינים שמתקיימים בישיבות ובכותל המערבי, בקברי צדיקים ובכל מקום. קיבלתי גם הרבה מאוד מכתבים בהם אנשים סיפרו על קבלות שקיבלו לרפואתי ועל התפילות הרבות. ראיתי את עם ישראל במלוא הדרו. זה המקום להודות לכל אחד ואחת שפעלו למעני, אין לכם מושג כמה כוח זה נותן בכאלו זמנים".
נירית שוחררה מבית החולים כעבור ימים ספורים. "זה לא שהחלמתי לגמרי", היא מבהירה, "אבל היה ברור לי שהחזרה הביתה רק תבריא אותי ותעזור לי להתחזק".
מאז היא עברה תהליך ממושך של שיקום. "זכיתי לעובדת שיקום טובה מאוד", היא מציינת, "וכך הצלחתי להתקדם צעד אחר צעד. לא תמיד זה היה קל, והיו ארגונים טובים שתמכו בנו לאורך כל הדרך, כמו זק"א ו'משפחה אחת'. בזכותם ובזכות הקב"ה כמובן הצלחתי לשוב לשגרת חיים, לשוב לעבודה ולטיפול בילדים שלי, חזרתי לנהל מציאות נורמלית, והעיקר שמחה".
המטרה: לעודד
שנה לאחר ששוחררה מבית החולים החליטה נירית לשוב לשערי צדק, הפעם כמשמחת. היא עברה בין מיטות החולים, חילקה מתנות למאושפזים, ובעיקר עודדה את רוחם. "לפעמים מתפתחות שיחות בינינו לבין החולים והם שואלים למה הגענו. אני מספרת להם את הסיפור שלי וזה מעניק להם נקודות אור. אחת הנשים החולות אמרה לי: 'אחרי שאבריא גם אני רוצה לבוא לשמח', וזה משפט שהבהיר לי עד כמה הביקור הזה חשוב. כי זה מוכיח גם לחולים במצבים קשים שיש סיכוי לקום, לעמוד על הרגליים ולהשתחרר. אני דוגמה לכך שגם מהמצבים הקשים ביותר אפשר לצאת בעזרת ה'".
מאז, בכל שנה מחדש, ביום הפיגוע, היא מגיעה עם ילדיה לבית החולים. "לפעמים אנחנו עוברים דווקא במחלקת המיון – מחלקה ממנה אנשים משתחררים לעתים קרובות, אפילו בלי להתאשפז. בכל זאת אני רואה חשיבות גדולה לעודד אותם, כי הם מצויים ברגעים של קושי. לאף אחד לא קל להיות בבית חולים. אז אנחנו שולפים מתנות קטנות, אומרים מילים טובות, וזה עוזר ומשמח".
לא קשה לך להגיע למקום בו חווית את הטראומה הגדולה של חייך?
"בדיוק להיפך – זהו המקום בו נולדתי מחדש, מקום בו זכיתי לישועת ה'. בכל פעם מחדש שאני מגיעה לשערי צדק אני חשה התרגשות כל כך גדולה ותחושה עצומה של הודיה".
נירית מהרהרת מעט, ומוסיפה: "האמת היא שהמקום אליו היה לי קשה יותר לחזור הוא צומת הגוש, שם התרחש הפיגוע. אבל למרות הקושי אני מגיעה לשם לעתים קרובות, וחושבת שזה הדבר הנכון ביותר עבורי. העובדה שלמרות ששגרת החיים השתנתה וקיים קושי - אני לא משנה כלום מהרגלי חיי, אלא ממשיכה לחיות כרגיל ובשמחה, היא מבחינתי הניצחון הגדול ביותר שלי".