החיים קשים או יפים? כך נחיה ב’גן עדן’ כבר בעולם הזה

לפעמים נדמה שהחיים קצת קשים, לא נעים לומר: קצת "מיני גיהנום".

השבת, הזכרנו את ה'גן עדן' וה'גיהנום', פתאום "נפל לי האסימון", והבנתי שבפרשת השבוע - נמצא הפתרון.

פרשת בראשית, היא אותה פרשת בראשית - שלמדנו בגן...

אך כנראה הגיע הזמן לעלות כיתה - לחיות ב"גן עדן" בעולם הזה.

בדרך כלל אני מרגישה די חכמה, אבל, רק הקב"ה מחליט וקובע מה באמת יקרה, וזה ניסיון קשה מאוד עבורי.

כי אני 'החכמה הגדולה', ופועלת על פי שכלי והחלטתי.

לשאול גדולים ממני?! זה לא בשבילי.

אני מספיק חכמה, אני יודעת, אני מבינה, אני מייעצת לאחרים,

אני, אני ואפסי עוד.

כאן טמונה הבעיה שלי, אני יותר מידי יודעת.

אבל, לא יודעת - מה שאני כן צריכה לדעת.

"וידעת היום והשבות אל לבבך - כי ה' הוא האלוקים".

אני צריכה לדעת שה' הוא האלוקים, ולהשיב זאת ללב, שעדין לא יודע.

מה שליבי לא יודע הוא, שה"בראשית" הוא לדעת,

שראשית כל דבר היא - ההכרה - שאלוקים ברא את השמים ואת הארץ.

לדעת, שכל דבר נברא ומתהווה בכל רגע, ממש מפיו של מי שאמר "והיה העולם" וכל תנועה היא רק - ברצון ה' יתברך.

הלב שלי לא זוכר שה' הוא האלוקים, את זה – אני צריכה לדעת.

הקב"ה יודע מה הכי טוב לעשות בשבילי.

וגם מה שנראה לי כ"לא טוב" הוא טוב, ואני לא חייבת להבין.

"במקום שנגמר השכל – שם מתחילה האמונה".

דבר שהשכל מבין - לא צריך עבורו - אמונה.

מה המשמעות של לחיות "גן עדן" בעולמנו?

"גן עדן" – משמעו, שאנו מאמינים שהכל לטובה, ו"אין עוד מלבדו".

וכך, אנו חיים ברוגע ובשלווה, שמחים ומאושרים.

כך, חיינו נראים בעולם הזה, כמו "גן עדן" עלי אדמות.

אבל, לפעמים יש לנו דעת,

ולפעמים קצת "יותר מדי" דעת, אנו חושבים שאנו מבינים,

ולכן, לא מאמינים לקב"ה בלב שלם.

מה קורה אז? אנו "מגורשים" מ"גן עדן".

מה פירוש: "מגורשים מגן עדן"?

אנו חיים ב"גיהינום" שיצרנו לעצמנו בעזרת 'שכלנו' הרב.

ה"גיהינום" שלנו כולל: אי השלמה עם מציאויות החיים.

איננו מרוצים, והדבר גורם לנו לכעס, ללשון הרע ולמריבות, ולא נפרט יותר.

מי בכלל מדבר על רוגע ושלווה? ועוד אומרים לנו להיות בשמחה?

שמחה, מה זו עושה? איך שמחה? מה שמחה?

והמצב הזה, מה הוא נקרא אם לא "מיני גיהינום"?!

חיים של חוסר השלמה עם המציאות, כעסים ומריבות – הם חיים ללא אמונה.

חיים ללא אמונה - הם לא חיים!

התפילה - היא תכלית האדם ותכלית העולם,

היא מחזירה את ה'מלוכה' לקב"ה – למלך העולם.

ממליכים אותו למלך, וזה כולל - להכיר ב'אפסיותנו'.

נכנעים בלב לידיעה שהוא שולט בכל מה שקורה איתנו.

כי עיקר התפילה היא - יראה ואמונה.  

על החכמה נאמר: "והחכמה מאין תמצא" - מי שבאמת חכם, יודע שהקב"ה מנהל את העולם, ולא ה-'אני'.

כמה פעמים כתבתי 'אני'? אולי זה ייהפך סוף סוף ל'אין'?

אני פונה לעצמי ואומרת: נסי בבקשה להפוך את ה'אני' ל'אין',

בשביל, אבא אוהב שבשמים, גם לך זה יהיה מצוין!

"אין" ו"אני" הם אותם אותיות, זה אפשרי!