סיפורים בהמשכים

מְקוֹם אָהֳלֵךְ פרק י"ח: רמזים

עו"ד מיכל שטרן מתלבטת מה עליה לעשות, ובינתיים מוצאת את עצמה במונית מסוימת מאד. ובמקום אחר – איתיאל מחייך

שתף במייל
| כ"ח תשרי התש"פ |
whatsapp
אא

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

לפרק הארבעה עשר, "פותח את ידך", לחצו כאן.

לפרק החמשה עשר, "מחשבות טובות", לחצו כאן.

לפרק הששה עשר, "עוקץ", לחצו כאן.

לפרק השבעה עשר, "פיתיון", לחצו כאן.

 

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ"א, עמוד א').

לטשטש עקבות לב פועם בין קהל של עשרות נשים מרותקות היא פעולה קלה למדי, אך ברגע שבו מיכל מתרוממת בחיפזון ממקום מושבה, שבות העיניים הסקרניות הפזורות סביבה לעקוב אחר צעדיה הנמרצים לכיוון היציאה מאולם בית הכנסת.

לילה אפל וקריר מעט מקבל את פניה, כיאה ללילות אלול השוטפים את היקום כולו בגל צונן של רחמים, ומיכל מוצאת את עצמה נאבקת מול רגשות מעורבים המתערבלים בתוכה, עד כדי סחרור חושים. 

להעניק מחילה לעובדת הנחשדת בגניבה בטרם הוכחה אשמתה מעל לכל ספק סביר היא עניין אחד; אבל כשחוקר מיומן כמו ברק מודיע לה שמצא ראיה חותכת למעשיה הנפשעים, שב ופורץ לתוכה רגש מסוג אחר - חד, בוער והחלטי.

לו יכלה מיכל לתפקד כבימים עברו, היא ודאי הייתה פוצחת כעת בריצת אמוק אל עבר ההודעה המוצפנת שממתינה לה ב"תוכנת המשלוחים" המותקנת במחשבה האישי; ובכל זאת, למרות המגבלה שעדיין מלווה את שגרת חייה, מיכל מוצאת את עצמה מדדה במרץ לכיוון המונית החונה בנתיב הנגדי, מייחלת בלבה כי זו זמינה לנסיעה מידית.

"ידידיה פרנקל", פולטת מיכל לעברו של נהג המרצדס עב הכרס המאייש את המונית, ורק לאחר שהיא מתיישבת ועוטה עליה את חגורת הבטיחות, מבחינה מיכל במנת השווארמה העסיסית המונחת על ברכיו.

ברגע הראשון שוקלת מיכל לוותר על הנסיעה המאתגרת שמצפה לה; אולם בהתחשב בזמנה הדחוק וביצר הסקרנות המפעפע התוכה, היא מחליטה להתגבר על תחושת המחנק שהחלה לתפוס מקום של כבוד בדרכי נשימתה, ולנצל את זמן הנסיעה לטובת יישוב דעת בטרם תיחשף לתוכן הודעתו הגורלית של ברק.

מיכל שולחת כהרגלה מבט חטוף אל עבר לוחית הזיהוי המותקנת בדופן המונית, וממלמלת לעצמה את תוכנה: "ששון שמעון, מ.ר. 55714".

"רחוב ידידיה, אמרת? כל ישראל ידידים, גברת. איזה מספר את צריכה?", שואל שמעון בפה מלא למחצה על רקע הניחוח השומני הממלא את חלל הרכב.

"חמישים וחמש". לשווא נאבקת מיכל בגירוי העז וברפלקס השיעול המופעל בעקבותיו. "אכפת לך לפתוח את החלון?", שואלת מיכל בזהירות, כמהה למעט אוויר רענן ונטול שומן.

"כמובן", משיב שמעון בין הלעיסות. "אין על שיפודי חננאל", מצהיר רגע לאחר מכן לצלילן של ארבעת הזכוכיות החשמליות הנשאבות יחד מטה בתיאום מושלם ונבלעות בבסיס החלונות, משל היו אלה חולות טובעניים.

"סליחה?".

"הכבש שלו – אחד הטובים, אני אומר לך".

"אה, בטח. בתיאבון", משיבה מיכל בנימה רפה ושוקעת חזרה למחשבותיה החצויות. היא כבר ניקתה את לבה מכל בדל של כעס ומרירות כלפי רות, אבל האם משמעות הדבר שעליה לוותר גם על ממונה הגזול?

"מצטער על הריח", קוטע שמעון את הדיאלוג הפנימי המתנהל ללא ידיעתו במוחה של שותפתו לנסיעה. "הייתה משמרת עמוסה, חבל על הזמן – ברכה לכיס, אבל עינוי אמיתי לקיבה. את יודעת מה זה לדלג על ארוחת צהרים? שלא תדעי מצער כזה, תאמיני לי. ת'אמת התלבטתי אם לקחת אותך, למה לא נעים לי עם כל הטחינה והבלגן מסביב, אבל ראיתי שאת ממהרת ושקשה לך ללכת...".

"אני מעריכה את זה, אדון ששון".

"שמעון. ששון זה שם המשפחה. אבל שלא תרגישי לא נעים. כולם מתבלבלים, אני רגיל לזה. ומה השם שלך?", שאל בחביבות. 

שיחת היכרות עם נהג מונית מזדקן היא הדבר האחרון בו חפצה כעת, אך תמימותו הכנה של הנהג נגעה ללבה מכדי להשיב את פניו ריקם. "מיכל שטרן".

"מיכל-שטרן. אצלך לא קשה לנחש מה שם פרטי ומה משפחה", גיחך לעצמו. "רגע... אל תגידי לי שאת העורך-דינית המפורסמת מהמגדל, זאת שנפצעה בתאונה?!".

"כנראה שאתה צודק".

"די, אני לא מאמין! קראתי עלייך בעיתון. וואלה, מהרגע הראשון נראית לי מוכרת. תסלחי לי שלא זיהיתי אותך עם החצאית. איזה קטע שחזרת בתשובה!", קרא שמעון, והמחיש את פליאתו בהטחת כף ידו השמנמנה על מצחו. 

התלהבותו של הנהג הרתיעה מעט את מיכל, אבל מכורח הנימוס היא אילצה את עצמה לחייך ולהנהן לעומתו.

"אם היית מכירה את סבא שלי שקבור במרוקו. הוא היה צדיק גדול. אבל איפה הוא, ואיפה אני... לצערי למדתי בבית הספר העממי פה בתל אביב, ואת יודעת איך זה, החבר'ה לוחצים לצאת בשבת - ים, כדורגל, מועדונים... תלוי בעונה. אין, חוץ מקצת חגים וכיפור, לא נשאר לי כלום מהמסורת. מה אני אגיד לך, היום אני עובד כל השבוע כמו חמור, גם בשבתות", אמר שמעון, ומיכל היטיבה לשמוע את הצער השזור במילותיו.

"אני יכולה להבין את זה. ככה גדלנו, שמעון. הרגילו אותנו לחיות בשביל כסף, כבוד ושאר הנאות".

"וואלה, את צודקת. אבל מה אפשר לעשות? איך אני אשלם משכנתא, אם לא אקרע את עצמי בעבודה? ותסלחי לי שאני אומר לך את זה, אבל בשבת יש לי את הנסיעות הכי משתלמות. הנה, רק בליל שישי האחרון אספתי איזו גברת על עקבים מהמגדל הזה שלכם. היא תיאמה איתי מראש שאמתין לה כמה דקות למטה ואסיע אותה משם מהר, ובסוף גם שילמה לי שלוש מאות שקל בשביל נסיעה של רבע שעה. סכום כזה אני מרוויח רק מנסיעות לנתב"ג. נו, תגידי לי את, איך אפשר לוותר על זה?".

חלחלה המלווה בטשטוש פתאומי ועלום אחזה בה, אך מיכל ייחסה את הדבר להשפעת חלקיקי השומן שכנראה הספיקה לשאוף לריאותיה, וריכזה את כל מאמציה למציאת התגובה הנכונה לנוכח גילוי הלב של האיש.

"השם יעזור", בלעה את רוקה. "שמעתי לא מזמן עדויות של כמה בעלי חנויות שסגרו את עסקיהם בשבת וזכו לראות ברכה עצומה בפרנסתם. אדון שמעון, לפעמים דווקא אותם ויתורים שנראים לנו בלתי אפשריים מגלים לנו את האוצרות הגדולים שמחכים לנו במקום אחר".

"מהפה שלך לאלוקים", נאנח שמעון ועוצר בפינת הרחוב. "הנה העורך דינית, הגענו", מחווה שמעון את ידו אל עבר בניין מגוריה. "קחי כרטיס עם הפרטים שלי, ותתקשרי מתי שאת צריכה. בדרך כלל אני באזור".

"תודה, אדון שמעון", אומרת מיכל ומושיטה לעברו שטר של מאה שקלים. "תשמור לעצמך את העודף, לילה טוב".

התחושה המוזרה שפקדה את מיכל קודם לכן שבה להכות בה ביתר עוז לאחר שהיא נותרת לבדה ברחוב השומם והמוכר, אך עייפותה המצטברת מונעת בעדה מלחקור את שורשה. עליה לשמור על שארית כוחותיה לטובת הדברים החשובים באמת, כמו פענוח ההודעה המוצפנת, למשל.

*  *  *

עשרת אלפים שקלים אינם סכום של מה בכך, גם לא עבור בני מעמד הביניים. אבל עבור אביגיל ובני משפחתה מדובר בסכום אגדי ממש, ולא פחות מכך.

כיסוי חובות, ביגוד חדש ורכישת בשר אמיתי ומגדנות לקראת חגי תשרי הקרבים – היו רק חלק מהרשימה שערכה. אבל כמו כל התלבטות המושתתת על כפות מאזניים עדינות, אף אביגיל מצאה את עצמה מתנדנדת לה בהנאה בין שתי הכפות, מפליגה במחשבותיה אל עבר יעדי השקעה שפויים. ומה עדיף באמת? לסגור חובות, או לחסוך לכל צרה עתידית שלא תבוא?

היא שמעה לא פעם על אנשים שאיבדו את שפיותם בעקבות שימוש כושל בסכומי כסף גבוהים בהם זכו כך פתאום, ללא כל טרחה ועמל, ומבלי שמישהו הכין אותם להתמודדות המאתגרת האורבת להם מאחורי הר הכסף.

היא חכמה. היא לא תנהג כמו האומללים הללו, שחיפשו בעושרם את האושר, אך איבדו בדרך את כל היקר להם, עד כי בסופו של דבר נותרו עם חובות עתק, ייאוש כבד ולב נשבר.

"נגמר המלח", קוטע איתיאל בנה את מחשבותיה הנודדות. "אז נסתדר בלי מלח", כמעט ואמרה מכוח אותו הרגל המאלץ את בני העניים להסתדר עם מה שיש ולשכוח ממה שכבר איננו, ובטוויסט של רגע עטתה על עצמה סמכותיות החלטית. "לך לעוזי מהמכולת ותקנה מלח. ובהזדמנות הזאת תביא גם ביצים וקצת ירקות לסלט. תגיד לו שאגיע בצהריים לערוך קניות לשבת ולסגור החוב".

"טווווב", מושך איתיאל את המילה בהבעה מהורהרת, ופונה בגמלוניות לכיוון הדלת.

"ו... איתיאל? אולי תקנה גם לעצמך משהו קטן", מציעה אביגיל רגע לפני שנפלט בנה לחדר המדרגות.

"תודה, אמא", משיב איתיאל, ואביגיל מבחינה בבדל של חיוך המבצבץ מבין שפתיו המהודקות.

גל חם של סיפוק ממלא את ריאותיה. לפעמים די במחווה קטנה כדי לרומם את האחר, ומי יודע אם המחווה שנשלחה אליה מן השמיים לא נועדה כדי לעזור לה לרומם את איתיאל שלה מחיי מחסור אל עתיד טוב יותר – נטול אותן טרדות מיותרות השמורות לבני העניים.

הידברות שופס

האדם במעגל השנה - הרב זמיר כהן

89לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת משחקי חנוכה לילדים

חנוכייה עם בית זכוכית כריות כסף וזהב

סט מהודר מקריסטל לשבת קודש

ילקוט יוסף - חנוכה

שולחן מהודר להנחת חנוכייה

אלי לומד על החגים - חנוכה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה