סיפורים בהמשכים

מְקוֹם אָהֳלֵךְ פרק י"ז: פיתיון

רות מנסה להתחמק ממציאות החיים הקשה שלה, ולא מעלה בדעתה מה מסתתר מאחורי נתיב הבריחה שלה. ובינתיים, מיכל לומדת דברים חדשים וחשובים

שתף במייל
| כ"ב אלול התשע"ט |
whatsapp
אא

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

לפרק הארבעה עשר, "פותח את ידך", לחצו כאן.

לפרק החמשה עשר, "מחשבות טובות", לחצו כאן.

לפרק הששה עשר, "עוקץ", לחצו כאן.

 

"רַ֭בִּים מְבַקְשִׁ֣ים פְּנֵֽי־מוֹשֵׁ֑ל וּ֝מֵה' מִשְׁפַּט־אִֽישׁ" (משלי, כ"ט, כ"ו)

דממה רועשת למדי עמדה ביניהם. רות שנאה את השתיקות האלה, אבל מעולם לא העזה לקום ולעשות את הצעד הראשון לקראת פיוס.

אתמול עוד ייסר אותה מצפונה לנוכח הידיעה שאחרי ככלות הכל, היא זו שפצחה במלחמה השקטה בעת שהעכירה את האווירה בפניה החמוצות. אבל היום, לאחר לילה טעון באינספור מחשבות על העתיד הלא נודע לצד איש העסקים המפוקפק שהכירה אי שם בעבר, נולד בתוכה רצון ראשוני לשינוי; כמיהה לחיים אחרים, הרחק מהאזורים האפלים בהם התרועעה בשנתיים האחרונות.

היא אורזת את בגדיה המקופלים למזוודה האדומה שסחבה עמה מהארץ, מתעלמת בכוונה תחילה ממבטיו הדוחים של הדחליל הנבזי הרובץ בפינת החדר על כורסת הבד צהבהבה, כשרגליו המשולבות מורמות ביהירות על ההדום הניצב תחתיה.

"בעוד שעה יוצאים לשדה התעופה. בואי נרד לאכול משהו", מפר קובי את השתיקה המעיקה ומתרומם על רגליו הדקיקות. 

"רד לבד. אני צריכה לסיים לארוז פה", השיבה לו רות בשפה רפה.

"כרצונך, יקירתי. לשמור לך צלחת בצד?", שאל רגע לפני שיצא ממפתן הדלת. "שמעתי שמגישים הבוקר לביבות בליני עם קוויאר סלמון ושמנת חמוצה. חבל שתפספסי את המנה המשובחת שכה הולמת את הבעתך הכבושה", הוסיף בנימה עוקצנית. 

"שתוק כבר", ממלמלת רות, תוך שהיא רוכסת את המזוודה ומגלגלת אותה למרכז החדר.

כשהיא נותרת לבדה, נוחתת רות על המיטה, ומשפשפת באצבעותיה את רקותיה הכואבות. אין לה חשק לאכול, ובטח לא לצדו של האדם שהפך בן לילה לשנוא נפשה.

לולא הייתה תקועה בחבל הארץ הזר, לכודה בין שתי יבשות, מזמן כבר הייתה נמלטת מזרועות התמנון החלקלקות העוטפות את נשמתה ויונקות מחיותה.

אנחה נפלטת מריאותיה, ואוויר רענן נשאב לתוכן, מביא עמו שבבי תקווה דקים. שעת הכושר קרבה, היא חשה בכך היטב. נותרו לה שעות בודדות לחשב את מהלכיה עד לנחיתה הצפויה בארץ. עליה לנהוג בפקחות ובשיקול דעת, מבלי לעורר חשדות מיותרים. אבל איך תעשה זאת? קובי מתוחכם לא פחות ממנה, וחושיו החדים וודאי יסגירו את כוונותיה.

"חשבי, חשבי!", צוותה על גלגלי מוחה, אבל הקשיחות בה נהגה כלפי עצמה סתמה את הגולל מעל מצבור הרעיונות שהחלו לזרום בראשה הכואב.

צליל גיטרה קצרצר המכריז על הודעת טקסט חדשה ניתק באחת את קו חשיבתה. 

"רות וינר, אנו שמחים להודיעך כי זכית במכשיר סלולרי מתקדם בשווי 2,700 ₪. מס' השובר: 2557MI. לתיאום משלוח חייגי: 050-4405355".

ברגע הראשון התעלמה רות מהמסרון שנחזה כהודעת ספאם שגרתית, אך לאחר מבט נוסף החליטה לנצל סוף סוף את חבילת השיחות שרכשה, וחייגה לשולח האלמוני.

"ברק משלוחים שלום", הזדהה קול עמוק מעבר לקו.

"הי, אני... כלומר, קיבלתי איזו הודעה על זכייה במכשיר, ואני רוצה לדעת מי...".

" – מספר שובר בבקשה?".

"רק רגע. 2557MI".

"רות וינר?".

"נכון", השיבה רות בחצי פה, ובכך וויתרה באופן סופי על זכותה לקבל מידע אודות הנדיב המסתורי שהחליט לפנק אותה במכשיר סלולארי חדש.

"תודה גברתי. באיזו עיר תרצי לקבל את המשלוח?".

"בעיקרון אני מתל אביב, אבל אני נמצאת כעת בגיאורגיה. אגיע לבית רק בשעות הערב".

"אין בעיה, רות. אציין זאת בהוראות המשלוח. השליח ייצור איתך קשר זמן קצר לפני שיגיע לאזור".

הנה, המזל משחק לטובתה. מכשיר סלולארי המצויד במספר חדש ישמש כאמצעי הגנה מושלם מפני מעקב אחריה. וכל עוד קובי לא ידע על קיומו, תוכל היא לתכנן את חייה החדשים ללא כל חשש.

"עם מי קשקשת שם בטלפון?", יורה קובי את השאלה לאוויר רגע לאחר שפולש לחדר בצעדי חתול חרישיים ונעמד מאחורי גבה.

"לא עניינך", רצתה רות להשיב, אבל במקום זאת אמרה: "הודיעו לי על הגעת משלוח של מוצרים שהזמנתי מהאינטרנט". שקר המבוסס על חצי אמת יחזיק מעמד לכמה שעות לפחות, חשבה לעצמה.

"מה הזמנת?", התעניין.

"כמה זוגות נעליים במבצע", אמרה רות, תוך שהיא מגייסת את כישורי המשחק שרכשה בחוג הדרמה בו השתתפה כנערה. "נשאר משהו מארוחת הבוקר? אני גוועת ברעב". עליה להסיט את נושא השיחה מיד, בטרם תידרש למסור מפרט מלא על תכולת המשלוח עליו דיווחה זה עתה ועל מועד הגעתו.

"הרוב חוסל. אבל וודאי תשמחי לשמוע שחשבתי עלייך, והוריתי למלצר לשמור עבורך מאפה קובדרי במילוי תערובת גבינות וקנקן יוגורט", אמר קובי בגאווה מופגנת.

"תודה, אני מעריכה את זה", אמרה רות בחיוך מזויף ויצאה אחריו למעלית, סוללת בדמיונה את שביל הבריחה שיוביל אותה אל החופש.

* * *

אולם בית הכנסת הגדול היה גדוש עד אפס מקום. נשים מכל האזור התאספו לערב סליחות מרגש המלווה בדברי חיזוק לימים הנוראים. ועל אף שלא ניתן היה להצביע על הבדלים בולטים בינה ובין יתר הנוכחות, בכל זאת פגעה במיכל תחושת זרות צורבת.

דווקא היא, שבעבר עמדה אינספור פעמים בפני שופטים, ניהלה קשרים קרובים עם אישי ציבור בכירים ושימשה לא פעם כאורחת כבוד באירועים יוקרתיים, מוצאת עצמה כעת אבודה בין עשרות דמויות בלתי מוכרות, כמהה להרגיש שייכת לממלכת הקודש.

"הווי דן את כל האדם לכף זכות", הקריאה הרבנית אביטל לקהל מאזינותיה את דברי המשנה. "ורבי נחמן מברסלב מוסיף ומלמד אותנו שהמבט הטוב שלנו על האחר מסוגל להפוך גם את הרשע הגדול ביותר לטוב באמת", הוסיפה.

"נסי להיזכר ביום חם במיוחד", ליטפה אביטל במבטה את פני הנוכחות. "את צועדת לך תחת השמש הקופחת, ושולחת יד אל עבר כל רכב חולף, מייחלת בלבך ללכוד את תשומת לבה של נהגת כלשהי ולעורר את רחמיה כלפייך. אבל אף אחת אינה מבחינה בך, ובלית ברירה את ממשיכה לחתת את רגלייך במעלה הרחוב. לפתע", עצרה באחת, "את מבחינה בשכנה שלך מנופפת לך לשלום מתוך מיצובישי מרווחת וממוזגת, וברגע הבא חולפת על פנייך וממשיכה בדהירתה. מה את מרגישה כעת?", ירתה את השאלה הטעונה לאוויר.

"נו, מה אתן אומרות?", שאלה בשנית לנוכח עשרות הפרצופים הבוהים בה כמאובנים.

"אל תצפי שאנשים יבינו את המסע שלך – בעיקר אם הם מעולם לא צעדו באותו השביל", פלטה מיכל אל הדממה את המשפט האינטואיטיבי הראשון שצף במחשבתה, וכבר הספיקה להתחרט על תשומת הלב החריגה שהופנתה לעברה בדמותן של מאות זוגות עיניים תוהות.

מבטה של אביטל נדד מעל פני הנוכחות. "את אומרת משהו מעניין מאוד", החוותה הרבנית את דעתה כשאיתרה סוף סוף את המשתתפת האמיצה שפלטה את הפתגם הזר לחלל האולם. "הלל הזקן שחי לפני למעלה מאלפיים שנה, אמר דברים דומים ברוח זו. זה הולך ככה: 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. כלומר, לפני שאתה שופט אחרים על נקודה מסוימת, בדוק את עצמך, בחן את מעשיך וחולשותיך באותה נקודה החבויה בתוכך, ומהמקום הזה תעורר את הזולת לנקודה הסמויה שבתוכו".

"למען האמת, אף פעם לא חשבתי על הדברים באופן הזה. המצווה הזו מפתיעה אותי", אמרה מיכל במבוכה קלה. "ברור לי שקל לנו, בתור צופים מהצד, למצוא פגמים באחרים, ואני מבינה מדבריך שמחובתנו לנסות לתת הסבר חיובי למעשים שנראים לנו שליליים, אבל יש מקרים שבהם פשוט אי אפשר לנהוג בסלחנות כזאת".

"למה כוונתך?", פנתה למיכל וסימנה לאחת המשתתפות להעביר לדוברת את המיקרופון.

"על פניו, בלתי אפשרי לאלץ בני אדם ללמד זכות על אחרים. זה נשמע לי כמו הונאה, או לכל הפחות כמו היתממות עיוורת. ובכלל, בתור אחת שמכירה מקרוב את מערכת המשפט בישראל, אני יכולה לומר לך שבעיני השופטים – כולם רשעים, עד שיוכח אחרת". היא לא התכוונה לרוקן את מחסנית השקפותיה בנושא, אך המיקרופון שנתחב לידיה הבהיר לה כי מאוחר מדי לסגת אחורנית, וכי מוטב שתמצה את השיחה עד תומה בטרם תשוב לעמדת הקשבה פסיבית.

"מה שמך?", שאלה אביטל בחיוך שחשף שיניים מושלמות ועיטר עוד יותר את פניה המאירות.

"מיכל", השיבה בספקנות.

"מיכל", חזרה אביטל על שמה, "נסי להיזכר רגע באדם כלשהו שדנת לכף חובה. ייתכן שהאדם הזה נהג כלפייך בחוסר הוגנות או פגע באמון שלך". פעימות לבה של מיכל התגברו באחת, ורעד קל הסגיר במעט את ההתרגשות הרבה הרוחשת בתוכה. האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא הרבנית אביטל ניחנה ברוח הקודש?

"יש מישהי כזאת. אבל במקרה הזה, באמת שאין שום דרך לפרש לטובה את מעשיה. מדובר באשה בלתי אמינה, חסרת מצפון ותככנית, שמעלה בסכום עתק השייך לאדם אחר. יש עדויות והוכחות חותכות למעשיה. היא –"

"אני מבינה שהיא פגעה בך מאוד", קטעה אביטל את דבריה בקולה הנינוח. "מיכל, נעצור כאן ברשותך, אבל אגיד לך ולכולן שלעיתים מעשים שנראים לנו שליליים ביותר, הם רק ביטוי חיצוני להתמודדות עם מציאות קשה יותר מכפי שנדמה לנו מהצד. טוב, בואו נדבר רגע על חודש אלול. בימים אלה המכונים 'ימים נוראיים', יש לנו הזדמנות של פעם בשנה לפגוש את המלך...".

מיכל המשיכה לשבת במקומה, אבל אדי מחשבותיה נדדו רחוק מכדי שתוכל להאזין למחצית השנייה של השיעור ולקלוט את אשר ממשיך להתרחש סביבה. במשך ארבעים הדקות שנותרו עד לסוף הערב, התחולל בלבה מאבק רציני כנגד הדחף להתעלם ממה ששמעה זה עתה לראשונה בחייה.

האם השם יתברך באמת מצפה ממנה לגלות חמלה כלפי רות? האישה הנוכלת הזאת הוכיחה פעם אחר פעם שהיא אינה ראויה לבדל של אמון. עליה לתת את הדין על מעלליה השפלים, ואיך שלא תסתכל על כך, אין שום הצדקה לגלות רחמים כלפיה ולנהוג בה לפנים משורת הדין.

אבל גם אם תקבל את הדברים כפשוטם ותשכנע את עצמה ליישם את סוגיית לימוד הזכות כלפי רות – איזו פרשנות חיובית ניתן להעניק למעשיה הנפשעים?

"בעוד מספר שבועות יחול ראש השנה. זה היום שבו השם יתברך יושב על כס המשפט, דן אותך על מעשייך וקובע איך תראה השנה הקרובה שלך", הדהד קולה של אביטל ברקע. "ומכיוון שגם השם יתברך רוצה לדון אותך לכף זכות, הוא העניק לך את החודש הנפלא הזה, חודש הרחמים והסליחות, שבו המלך יורד ממעונו עד אלייך, כדי שתתקרבי אליו ותתכונני כראוי לקראת יום הדין...".

מיכל לא שמה לב לכך, אך דברי הרבנית בכל זאת הצליחו לחדור את חומת הניתוק שנוצרה סביבה ולהתיישב על לבה. היא רוצה שהשם ידון אותה לטובה – למרות כל מעלליה בעבר ועל אף שגיאותיה בהווה. ולא נדרש לה זמן רב מדי כדי להבין שאם היא מצפה ליחס כזה מהמלך, מן הראוי שתתייחס באופן דומה לבניו ולבנותיו.

האם ייתכן שכל שנדרש ממנה הוא להיכנע להוראת החכמים, ופשוט לחפש ולמצוא נקודות טובות גם ברות? ומה הסיכוי שבדיוק היום הזדמן לה ללמוד את ההשקפה התורנית הנכונה בנושא בוער כל כך, אם לא שהבמאי הגדול בכבודו ובעצמו ערך עבורה את התסריט המדויק לה ביותר בעת הזו.

* * *

השיבה לארץ היטיבה עם רות. וכמו אחרי כל טיול מהנה, אף שני הנופְשים בדימוס נדרשים עתה לפנות מזמנם לטובת ההתאקלמות החוזרת בחיי השגרה השוממים.

רות צפתה שלאחר הטיסה המפרכת לארץ, קובי וודאי יתחמק ממלאכת פריקת המזוודות, ותחת זאת יעדיף להסתגר בחדר האמבטיה לטובת רחצה ממושכת בג'קוזי המותקן בדירתם; וכאשר חזתה, כך היה. בזמן שקובי היה עסוק במשחק משעשע בבועות סבון, קיבלה רות לידיה את המשלוח הסודי ומיהרה להסתירו בתיקה.

"אין כמוך! כבר הספקת לפרוק את המזוודות?", שאל בחינניות בעת שיצא מחדר הרחצה כשהוא עטוף בחלוק שחור ומתהלך בנעלי הבית שסחב עמו מהמלון הגיאורגי.

"קובי, אם הייתי קצת יותר זריזה, יכול להיות שבזמן טקס הרחצה שלך הייתי מספיקה גם להבריק את הבית, לבקר את אמא שלי, ולחזור לכאן עם ארוחת סושי מפנקת".

"יקירתי, כמה שאת מבריקה! ואני לא מתכוון לביקור אצל חמותי לעתיד, כבודה במקומה מונח". רות שומעת את העלבון, אך מתעלמת ממנו לעת עתה. זמן הנקמה עוד יגיע, ובינתיים עליה להמשיך להיראות אדיבה ולשדר עסקים כרגיל.

"אז איפה היינו?", שאל קובי תוך שהוא מבריש את שיערו הארוך לאחור. "אה, דיברנו על אוכל. למען האמת, הבצקים הגרוזיניים לא עשו לי טוב", הצביע לכיוון בטנו הצנומה. "אולי תזמיני לנו כמה מנות קומבינציה עם נגירי סלמון ופוטומאקי טונה? אין כמו ארוחת סושי בריאה אחרי מקלחת טובה".

"רעיון נפלא", אמרה בהתלהבות מוגזמת שלא תאמה את המצב. "אבל יודע מה? המשלוחים שלהם לוקחים המון זמן, וכבר די מאוחר. אולי עדיף שאקפוץ לשם בעצמי ואבחר לנו כמה מנות טובות". וזו גם הזדמנות מצוינת לחנוך את המכשיר החדש ולהתייעץ עם אמא איך להיפטר ממך כמה שיותר מהר, חשבה. 

* * *

"רותינק'ה, זאת את? מה זה המספר הזה?", שאלה פנינה.

"זה מספר חדש ממכשיר חדש שזכיתי בו באיזו הגרלה או משהו. קיבלתי אותו ממש עכשיו. קובי עדיין לא יודע עליו".

"לא הבנתי. את בגיאורגיה עדיין?".

"לא, אמא, נחתנו בארץ כבר לפני כמה שעות. את צדקת, אמא. למה לא הקשבתי לך?".

"מה איתך, מיידל'ה? על מה את מדברת?", החזירה לה האם הפולנייה בשאלה.

"על מיסטר קובי מימון, כמובן", אמרה, כשהיא הוגה את המילה "מיסטר" בהגייה אמריקאית מודגשת.

"יימח שמו וזכרו! מה הוא עשה לך הפעם? אמרתי לך מההתחלה שהוא נוכל עלוב". רות בולעת את רוקה בכלימה, אך בניגוד לפעמים הקודמות, היא מאפשרת הפעם לאמה לשפוך את כל זעמה וזעפה על האיש.

"נמאס לי ממנו. יצאתי עם הבן אדם לחופש, והוא לא הניח לרגע את הסלולארי שלו. אין לי מושג עם מי הוא מתקשר כל כך הרבה, אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר! הוא הבטיח לי אמא, לא פעם ולא פעמיים, שהוא משאיר את הנייד במלון. ומה את חושבת שקרה?".

"איך הוא עבד עליך, הרמאי הזה. את יודעת שאני לא אישה מאמינה יותר מדי, אבל אני מתפללת בכל יום שאלוקים ייקח אותו – אם לא לקבר, אז לפחות לארצות הברית הזאת שהוא בא ממנה".

"אמא, אל תגזימי. אל תשכחי שאחרי הכל, הוא עזב את מקום העבודה שלו בשבילי. את יודעת כמה הוא הרוויח אצל ויינשטיין? אם הוא היה נשאר שם, הוא יכול היה להיות מיליונר".

"תעזבי אותך משטויות, באמת. נו תגידי, מה את מתכוונת לעשות?".

"אני לא יודעת. את זוכרת שסיפרתי לך על הכסף שהעברתי מחשבון הנאמנות של הבוסית שלי? אל תכעסי עלי אמא, אבל עשיתי את זה בשבילו. קובי הסתבך עם הלוואות מהשוק האפור, ו... היו שם יותר ממאתיים אלף שקלים, אמא. אני חוששת שאם אעזוב אותו, הוא ימצא דרך להפליל אותי כדי לצאת נקי מהסיפור. אני לא יודעת מה לעשות".

"תקשיבי לי. את אורזת בבוקר את החפצים שלך ומביאה אותם אלי לפרדס חנה. מצידי תשלמי למובילים כפול על שירות אריזה מהיר. אני אוציא אותך מהנחש הזה רותינק'ה. תסמכי על אמא".

* * *

"שני דגים שמנים בפיתיון אחד", חושב ברק קוריאל בעודו מאזין לשיחה המעניינת הבוקעת ממכשיר ההאזנה.

"מיסטר קובי מימון, הבוס ישמח לשמוע שאתה שוחה בקרבתה של גברת רות וינר", אומר לעצמו ברק וממהר לשגר את הודעת הטקסט הראשונה: "לקוחה יקרה, אנו שמחים להודיעך כי המשלוח נארז ונשלח לכתובתך. מס' המשלוח: 2557OKETZ".

הידברות שופס

ארכיאולוגיה תנכית והאדם במעגל השנה

619לרכישה

מוצרים נוספים

ADHD כוחות העל של ילדיה הקשב

סטנדר עץ מהגוני 3 קומות

ערכת מוצרי בדיחות

הקוסם - ערכת קסמים - 70 קסמים

ספר מנגן - ספר הברכות שלי

כלי למים אחרונים פסים כסף וזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה