סיפורים בהמשכים

מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק ב’: רוכבות בשתיים

מיכל, עורכת הדין היוקרתית שהכרנו בפרק הקודם, יוצאת לרכיבת בוקר מוקדמת ומלאה בתובנות עגומות-משהו. פרק ב' מתוך הספר "מקום אהלך", המתפרסם באתר הידברות מדי שבוע

שתף במייל
| ט"ז שבט התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

בפרק הקודם: לאה מתקבלת לעבודה חדשה, ויהודה לא לגמרי בטוח שהוא מרוצה מזה, לחצו כאן.

 

"וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ" (תהילים, מ"ה, ה').

נעימת הבוקר המוכרת ששימשה לה כשעון מעורר החלה להתנגן דקות אחדות לפני בוא עמוד השחר. היא פקחה את עיניה, וביצעה את חמשת תרגילי המתיחות בהן הורגלה לטובת שחרור עמוד השדרה וחידוש זרימת הדם בגפיה הרדומים. רק לאחר שהשלימה את חובתה הראשונה לגופה, היא התרוממה באיטיות לתנוחת ישיבה בקצה המיטה המעוצבת שרכשה לעצמה בשנה דאשתקד לרגל יום הולדתה הארבעים, בעלות השווה לשכרה השנתי של המתמחה המועסקת במשרדה. 

תוך פחות ממחצית השעה היא כבר דיוושה במרץ באופניה הממותגות בין שבילי פארק הירקון, במסלול המוביל לנמל תל אביב. מיכל אהבה את דקותיה האחרונות של חשכת הלילה, את הצינה העולה מן הים ואת השקט היחסי האופף את הפארק הירוק, הרחק מהמולת העיר הסואנת. 

לצלילם העדין של גלגלי השיניים, התגלגלו להן בזו אחר זו מחשבותיה, נוטעות בתוכה רגשות שאותן היא אינה מעזה לחוות ולחשוף בין עובדיה ושאר מכריה הרבים. לו היו אלה יודעים שתחת מעטה הפרקליטה הקשוחה והמוצלחת מסתתרת ילדונת מפוחדת, חלשה, רגישה, פגיעה ובודדה... אבל הם לא יודעים, וטוב שכך, הרהרה בינה ובינה. איזו תועלת היתה לה אילו אפשרה לזו הקבורה בתוכה לנהל את חייה, חשבה. לא בזכותה השיגה מיכל את מעמדה הרם בקרב קהילת עורכי הדין; את העוצמה הרבה הקשורה בשמה הטוב; את הכבוד והעושר שצברה ואת אותם הישגים משפטיים מרשימים שהפכוה לפרקליטה הנחשבת במחוז תל אביב. 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

לולא הבדידות שהיא פוגשת מדי ערב מרגע כניסתה לפנטהאוז המשתרע על פני 150 מ"ר ומתנשא לשמי שכונת פלורנטין היוקרתית, ועד ליציאתה בבוקרו של יום המחרת לרחובה הפועם של השכונה האורבנית – כנראה שחייה היו מושלמים ממש. ובכל זאת, כשהיא מהרהרת בסטטוס האישי שלה כרווקה שחצתה כבר את גיל הארבעים, תווית ה"מוצלחת" המוצמדת לדמותה בעיני כל, מאבדת מאמינותה בעיניה שלה. 

הנץ החמה הודיע לה על סיומה הקרב של שעת ההתבוננות הפרטית שלה. קרן השמש שנראתה על פני הים הנמשך מנמל תל אביב סילקה את צינת הלילה, ובישרה על התחלתו של יום חדש. היא רכבה בין סמטאותיו של הנמל המתעורר, פנתה אל "יורדי הסירה" ומשם ל"האנגר", תוך לגימות תכופות מבקבוק המים התרמי ששלפה מתרמילה, ושמה פעמיה לאזור הישיבה החיצוני של בית הקפה הצמוד לטיילת הנמל והמשקיף לים.

"טוב שבאת! לא מתאים לך לאחר בדקה", קרצה לעברה אורנה, חברתה הוותיקה לספסל הלימודים שהמתינה לה בבית הקפה בו נהגו להיפגש אחת לשבוע לארוחת בוקר משותפת.

"וכמה מתאים לך לקבל את פניי בציניות שכזאת", השיבה לה מיכל במטבע שנזרקה לעברה קודם לכן. "גם ללוויה של עצמי אגיע בזמן, עוד תראי". 

"אחותי, מה עובר עליך? לפני שתתכנני את הלוויה שלך, אני מציעה שנתכנן יחד את החתונה שלך", אמרה בדאגה. 

"ספרי לי על זה. ובאותה הזדמנות אל תשכחי לעדכן אותי גם מיהו החתן המאושר", הגיבה בייאוש שלא הלם את אופיו של האירוע מושא שיחתן. "ואם כבר בחתונות עסקינן –"

"בוקר טוב, מה תרצו להזמין?", קטעה את דבריה מלצרית מנומנמת שהתאמצה ככל יכולתה להיראות נמרצת בשעת בוקר מוקדמת זו, כשמחוגו הקטן של השעון נושק לשבע. 

"סלט שוק עם בולגרית ותפוזים סחוט", ירתה אורנה ראשונה לעברה של המנומנמת. "ובשבילה שקשוקה פיקנטית עם הרבה-הרבה חריף", הקניטה את חברתה לשולחן. 

"לא שקשוקה ולא מיתותא", נתנה מיכל בחברתה מבט מצמית שהבהיר לה שאין זה הבוקר המתאים להתבדחויות מסוג זה, ורגע לאחר מכן התחרטה על המילה הארמית שאותה בחרה להשמיע באזני המלצרית שמחצית מהכרתה עדיין נתונה הייתה בעולם החלומות. "אסתפק באייס קפה קטן", אמרה בחיוך, ובכך פטרה את המלצרית מהניסיון לפענח את המילה הזרה שהשתרבבה למשפטה הקודם. 

המלצרית נבלעה אל האזור הפנימי של בית הקפה, ומיהרה לשגר למטבח את הזמנתן של שתי האורחות המוזרות שנקרו בדרכה הבוקר. מלבד שני הקשישים האמידים שלגמו קפה ועישנו בנחת סיגר איכותי בסמוך לאזור ישיבתן של שתיים אלו, לא נראו סועדים נוספים באופק. קרן שמש זוויתית חדרה תחת השמשה שתחתיה ישבו, ובעצה משותפת התמקמו החברות הוותיקות באזור הקטן שעוד נותר מוצלל.

וכך, באווירה פרטית זו, כשהן צמודות אחת לרעותה, העזה מיכל לשתף את אורנה בהגיגים שסבבו בראשה בשעת הזריחה לקצב דיווש גלגלי האופניים. "אני מיואשת, אורנה. אין לי תיאבון. שלא תביני אותי לא נכון, חשבתי המון על כך שהגיע הזמן להתחייב. לענוד טבעת. להתמסד. את יודעת...".

"קוראים לזה 'להתחתן'. שימי לב כמה קשה לך להגות את הפעולה הפשוטה שהיית אמורה לעשות כבר לפני עשור. מה הבעיה? את פוגשת מישהו שלא מעורר בך גועל, קובעת תאריך לחתונה באיזה גן אירועים, מזמינה אותי ועוד חצי מתושבי תל אביב והסביבה, וגמרנו. דירת הפאר הענקית שלך תספיק כדי לאכלס בה את שניכם, אני מניחה", אמרה אורנה ושילבה את כפותיה, כאות וסימן לכך שהעניין סגור, וביצועו פשוט כמעט כמו הצמדת כפיים זו לזו.

"אחותי, את חושבת שאין לי הצעות? הבעיה שרובן מתחילות בתיאור: 'אלמן אמיד ובעל נכסים...'. עד שאני מוצאת איזה רווק או אפילו גרוש שלא מעורר בי גועל, כדבריך, אני מגלה מהר מאוד שמדובר בטיפוס אנוכי וגאוותן חסר תקנה שכל מה שמעניין אותו הוא הכסף או המעמד שלי", אמרה במרירות.

"אלה באמת נתוני מפתח שעשויים לעניין כל אחד. זה הטבע האנושי. מה את מצפה למצוא? איזה אברך לבוש שחורים שממית עצמו על התורה, ונשאר אדיש אל מול הר הזהב ומבצר המרגליות שלך? אין דברים כאלה בסביבה שלנו. מה עם איש העסקים הגרוש ההוא שהצעתי לך לפני חודש, בצלאל רוטנברג?".

"טיפוס משעמם ואיטי להחריד", סיכמה מיכל בארבע מילים את סיבת כישלון הזיווג המוצע.

"ועורך הדין מתן עדני? הוא חברה'מן שאין דברים כאלה. אתו בטוח לא היית משתעממת".

"אני בטוחה. רק שאני בספק אם החברה'מניות שלו לא גורעת מיכולת הנאמנות שלו. הוא גם רדוד, ויותר מדי עסוק בשטויות. אין לי זמן וסבלנות לטיפוסים כאלה. אני מחפשת מישהו שירקוד אתי על חתונה אחת, ולא על עשרים חתונות במקביל".

"את בלתי אפשרית, את יודעת? אני לא מבינה אותך. מה בדיוק את מחפשת?", התעניינה.

"שאלה טובה. אני מחפשת חבר טוב ונאמן. שותף שאפשר לסמוך עליו", החלה מיכל לצייר את דמותו של המועמד הראוי בעיניה להינשא לה.

"חשבת פעם לאמץ כלב? הוא עונה בדיוק על הגדרותיך!", פלטה אורנה, ופצחה בצחוק רועש שהסב את תשומת לבם של קבוצת הרצים שחלפה על הטיילת במקביל לקו המים.

"מצחיק מאוד. לא יפה מצדך. מזלך שאני מכירה אותך מספיק טוב כדי להבחין בכוונות הטובות שמסתתרות תחת הבדיחות הבלתי מוצלחות שלך", אמרה מיכל והתרחקה מרעותה לכיוון אזור הצל החדש שנוצר תחת השמשה.

שתיקה עמדה ביניהן, וכמו משמיים הופיעה המלצרית והניחה את הזמנתן על השולחן, קוטעת את המתח המתהווה בין שתי הסועדות. "תרצו להזמין משהו נוסף?", שאלה.

"לא, תודה. אני תיכף עוזבת", הודיעה מיכל ספק למלצרית – ספק לאורנה, מתוך כוונה ברורה לרמז לזו האחרונה שהיא עברה הפעם את הגבול, ושפגישתן השבועית צפויה להסתיים היום מוקדם מהמתוכנן.

"תשמעי, אני מצטערת. לא התכוונתי ללגלג עליך או משהו בסגנון. אני פשוט כל כך רוצה כבר לראות אותך נשואה ומאושרת. כמה אפשר לחיות לבד? את כל היום שקועה במשרד שלך, וכשיורד הלילה את חוזרת לתוך מאורת הפאר שלך שמלאה אמנם בהוד והדר, אבל מרוקנת מחיים", אמרה אורנה, וניכר שדבריה יצאו מן הלב, ללא שמץ של לעג.

היא צודקת, הודתה מיכל בתוכה בדרכה הביתה, לאחר שנפרדה מאורנה והבטיחה לה כי תחשוב על הדברים. מה באמת שווה כל הכסף, הכוח והמעמד שלה, אם בסופו של כל יום אין לה עם מי לחלוק את כל אלה. ומה היתרון בחוכמתה, בכישוריה המקצועיים ובכל הערכים הטמונים בתוכה, אם המשרד בו היא מבלה את רוב שעותיה הוא המקום היחיד שסופג את מעלותיה. 

את הדרך מנמל תל אביב לשכונת מגוריה הססגונית חצתה מיכל ברכיבה שקטה אך נמרצת. מתוך משמעת פנימית, היא עמלה על הדחקה מלאה של רגשותיה, שמא ישבשו אלה את מהלך יומה, ועטתה על עצמה את דמותה העניינית המנהלת את עשרת עובדותיה ביד רמה. 

היא נפרדה מאופניה, ויחד איתם מהרוכבת הפנימית הזעירה שהתלוותה אליה למסע ההתבוננות השבועי שערכה למענה. היי שלום, רוכבת קטנה. אשוב אלייך לעת ערב, כשתסתיים ההצגה. 

הידברות שופס

מגילת אסתר וארכיאולוגיה תנכית חלק ד

120לרכישה

מוצרים נוספים

שיעורי הרב יגאל כהן

ערכת פורים מיוחדת לילדים

ADHD - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה 2 כרכים

ערכת כסף עם עיטורי זהב

ממתק לשבת - יש טעם חדש לפרשה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה