סיפורים בהמשכים

מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק ט': טעם של חולין

מיכל מבלה לראשונה בבית כנסת, ואילו לאה תוהה מדוע נשלחה לעבוד במשרד עמוס תככים. וגם: העברה בנקאית מפוקפקת

| כ"ד ניסן התשע"ט |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

 

"[...] אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ" (ירמיהו, ה', כ"ב).

תפילה הנערכת בבית הכנסת ברוב עם היא חוויה מרגשת למדי; אך רק בגיל ארבעים ושתיים עלה בידי מיכל לדרוך לראשונה במבנה התפילה המוכר הסמוך למקום מגוריה.

לבושה בחצאית שחורה ועטופה בצעיף משי כחול שרכשה במיוחד לרגל המעמד, צעדה מיכל באיטיות אל עבר עזרת הנשים כשהיא נתמכת בשני קביה, והתיישבה על אחד מהמושבים הבודדים שעוד נותרו פנויים בספסל האחורי.

האם החרדה מהבלתי נודע היא שאחראית על דפיקות הלב שחשה עם כל צעד שפסעה, או שהייתה זו התרגשות טבעית של בעלת תשובה טרייה המבקרת לראשונה בבית מקדש מעט? היא סקרה במבט מהיר את מקבץ המתפללות שישבו סביבה, מנסה לקלוט את הווי בית הכנסת ולהתחקות אחר האופן שבו עליה לנהוג בזמן התפילה. כל אחת מהן אוחזת בסידורה ומתנועעת אנה ואנה, וכולן יחד ממלמלות את המילים הכתובות מול עיניהן בקצב אחיד כל כך, עד שנדמה היה למיכל שהיא נקלעה זה עתה לקונצרט שעל ביצועו התאמנו הנוכחות במשך שנים.

היא שלחה מבט נוסף וממוקד יותר מקודמו אל עבר האישה ההדורה שישבה לצדה. כמו כולן, גם היא ידעה מתי לעמוד ומתי לשבת, מתי להשתחוות ומתי לידום ולהמתין לקריאת החזן. מעניין כמה זמן ייקח לה ללמוד את שפת התפילה ואת תנועות הריקוד העדין הזה מול הסידור הפתוח. חבל שלא זכרה לבקש מהרב יואב הדרכה קצרה בעניין מנהגי התפילה. זה ודאי היה חוסך לה את אי הנעימות שהיא חווה כעת.

ללא משים, הסבה מיכל את מבטה אל דמותה שלה המשתקפת מזכוכית ארון ספרי הקודש שניצב לצדה, ומחשבותיה נדדו אל העבר הלא רחוק.

בעולם מקביל, היא ודאי היתה יושבת בשעה זו במסעדת בר יוקרתית, מאזינה בשעמום לסיפוריה של חברתה משכבר הימים על רקע מוזיקה חיה.

אבל בעולם המגביל שבו היא נמצאת כעת, התנגנו צלילים חיים מסוג אחר, שקטים ועדינים, אך עוצמתיים ומרטיטי לב. קולו  המסתלסל של החזן לצד שירתם התומכת של יתר המתפללים ערבו עד מאוד לאזניה, ועוררו בה תחושה נעימה של געגוע. געגוע למה? – זאת לא ידעה.

נגיעה קלה בכתפה עוררה אותה ממחשבותיה. היתה זו הגברת ההדורה עטורת המטפחת המוזהבת. היא הבחינה כנראה בזרותה של האורחת החדשה בעלת הקביים, והחליטה לסייע לה בקשיי ההתאקלמות הראשוניים.

ללא אומר ומילים, הושיטה המתפללת החביבה למיכל את הסידור בו אחזה היא עצמה קודם לכן, והעבירה את אצבעה בפני מיכל על המילים "מקדש מלך עיר מלוכה", ממש בקצב בו הן התנגנו סביבה. כעת לא נותר למיכל אלא לעקוב בתשומת לב אחר מילות הפיוט המזומרות בפי הקהל.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאין מקום לדיבורים בזמן התפילה, ומיכל הבינה זאת די מהר. היא המשיכה להתחקות אחר המילים החקוקות בדפי הסידור, ונדמה היה לה שהיא על המסלול.

"מעריב ערבים בחכמה [...] ומסדר את הכוכבים [...] השכיבנו אבינו לשלום [...] יתגדל ויתקדש [...] ואמרו אמן". דממה.

היא הביטה סביבה, ומשהבחינה כי היא היחידה שנותרה לשבת על רקע שורות הנשים שניצבו דום, מיהרה מיכל להישען על קביה ולהיעמד כמו כולן במשבצת הריקה שמולה.

על רקע השקט שהשתרר בהיכל הומה האדם, התבוננה מיכל באותיות השקטות ששטו מול עיניה, מעיפה מבטים קצרים לעברה של המתפללת העומדת לצדה, מוודאת מפעם לפעם שהיא מבצעת את תנועות התפילה כראוי.

תתרכזי במילים, גערה בעצמה. מוריד הטל ומשיב הרוח, מי כמוך אב הרחמן ויעלה ויבוא. גם את "על הניסים" בלעה מיכל בשפתיה הנעות, מציינת את הנפלאות מתקופת שלטון מלכות יוון הרשעה, לצד מפלת המן והתשועות שנעשו לעמה בימי מרדכי ואסתר.

"שבת שלום! את חדשה בסביבה?", שאלה את מיכל את בעלת המטפחת המוזהבת שהדריכה אותה בשעת התפילה, בעת שיצאו השתיים מבית הכנסת.

"אפשר לומר. האמת היא שאני גרה לא רחוק, אבל זו הפעם הראשונה שאני מבקרת כאן".

"שמי אודל, נעים מאוד. אני גרה בבניין שמעבר לכביש", אמרה בחביבות והצביעה על בניין מגורים ישן שהתנשא לגובה שמונה קומות.

"נעים מאוד. תודה לך על ההדרכה בזמן התפילה. ממש הלכתי לאיבוד שם בין כל הדפים". אף פעם לא נמנתה מיכל על חסרי האונים המסתובבים בעולם כשהם אינם מתמצאים במתרחש מימינם ומשמאלם. תחושת מבוכה אחזה בה. מתוך עמדת ההשפעה הבכירה לה הורגלה, נדירות היו הפעמים שבהן נדרשה מיכל להיעזר באחרים. היא שילבה את ידיה בחוזקה, ובמאמץ רב הצליחה ליישר מבט אל בת שיחתה, מקווה כי זו תתרשם כי קרירותו של הערב היא האחראית על תנוחתה, ולא ניסיון נואש להסתיר את הבושה שפשטה בתוכה.  

"אין על מה. בעלי הוא מתפלל קבוע במניין כאן, ומאז שהקטנים שלי גדלו אני יכולה להרשות לעצמי להתפלל כאן", אמרה בחיוך, ורגע לאחר מכן ביקשה את סליחתה וניגשה להסתודד עם בעלה שבדיוק נפלט משערי בית הכנסת.

"מיכל, חשבתי להציע לך להצטרף עם משפחתך לסעודה. מה דעתך?", שאלה בחביבות.

"האמת היא שאין לי משפחה. רק שלא נעים לי להטריח – "

"אינך מטריחה כלל. לעונג יהיה לנו לארח אותך".

כמה מפתיע. רק לפני כמה ימים היא עסקה בשיטוט נרחב באינטרנט, מנסה לבלוע מושגים חדשים שמעולם לא שמעה אודותיהם. תורה, מצוות, שבת, צניעות, כשרות... אבל מאיפה מתחילים? ומה יאמרו חברותיה ועמיתיה למקצוע? הדבר האחרון אותו רצתה היה להפוך ללעג בפי מכריה. כמי שהופיעה לא פעם בין דפי העיתונות, הטרידה אותה המחשבה כי הכתבה הבאה אודותיה תעסוק בשיגעון הדת שתקף את הפרקליטה הנודעת.

הניתוק מחיי החברה להם הורגלה ומהווי המשרד אפשרו לה לעצור הכל ולהתבונן על חייה. לאחר ימים ארוכים של מחשבות שהתפתחו לראשית שיחה זעירה עם הבורא הגדול, גמלה בה ההחלטה להתעלם מכל המצחקקים הפוטנציאליים למיניהם, ולפעול לפי צו לבה. משהכתה בה ההכרה כי השם יתברך הוא שהציל אותה ממוות, היה זה בלתי נמנע מבחינתה לחשב מחדש את המסלול שיוביל אותה לחיים החדשים שניתנו לה במתנה, גם במחיר של שינוי אורחותיה.

היא ידעה שזה לא יהיה קל. מה יהיה על המשרד שטיפחה כל כך בעשר אצבעותיה? היא אינה מתכוונת להפקירו לנצח בידי רות וינר. מיכל מעולם לא סמכה עליה, למרות הוותק המקצועי הצבור לזכותה, ורק בלית ברירה הפקידה בידיה באופן זמני חלק מן הסמכויות ההכרחיות לניהול המשרד. במשך השנים כבר הספיקה לזהות את חוסר האמינות הדולף מאישיותה ואת אי ההתאמה בין כוונותיה הפנימיות ובין המצג שהפגינה כלפי חוץ.

אבל איזו אפשרות אחרת היתה לה?

זה לא משנה כל כך כעת. את הנעשה אין להשיב. העיקר שתמהר ותמצא לה תחליף, ויפה שעה אחת קודם.

* * *

בניין המשרדים שניצב בלב בירת העסקים הישראלית היה שומם כעת. לולא שלושת הוורקוהוליקים הנודעים מקומה 4 והשומר המנמנם שבכניסה, הייתה המשימה קלה יותר. היא היתה ערה לכך שמצלמות האבטחה פועלות. עין רואה ואוזן שומעת, הזכירה לעצמה. תתנהגי כרגיל. השומר מכיר אותך, הכל בסדר. את בסך הכל ניגשת לערוך מסמך דחוף במשרד שבו את עובדת. זו אינה הפעם הראשונה שאת עובדת בשעות הערב. אינך חשודה, אלא בעיני עצמך.

היא סובבה בטבעיות את המפתח במנעול המוכר, ניגשה לחדרה של מנהלת המשרד והדליקה את מנורת השולחן הסמוכה למחשב.

"אני הח"מ מבקשת לבצע העברה בנקאית בסך של 205,000 ₪ מחשבון פיקדונות המתנהל בסניפכם לפקודת... בעבור שכר טרחה בגין טיפול בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח", הקלידה בידיים רועדות והדפיסה את המסמך. היא שלפה את החותמת מהמגירה הנעולה, ושרבטה על הדיו הטרי את חתימת היד עליה התאמנה שוב ושוב. התוצאה היתה משביעת רצון. איש לא יחשוד ולא יחקור אחר פועליה. אין ממה לחשוש. פשוט אין.

הוראת ביצוע ההעברה הבנקאית שוגרה, ואין דרך חזרה. היא זקוקה לכסף הזה, ולו היתה דרך כשרה יותר להשיגו היא וודאי הייתה בוחרת בה. אנחת רווחה נפלטה מריאותיה ברגע צאתה לאוויר הקריר. האביב כבר כאן, אך הלילה עדיין התקשה לספוג לתוכו את חומו של היום החולף. המונית שחיכתה לשובה אספה אותה לתוכה ודהרה משם במהירות, בדיוק כפי שתודרך הנהג מראש על ידי הנוסעת הלחוצה שגררה אותו הנה באישון לילה.

* * *

"הייתי צריכה לבקר אותה. אני קצת מתביישת שלא יצרתי אתה קשר עד עכשיו. מעניין מה גרם לה לחשוב לכיוון היהדות. ומילא לחשוב – אבל גם להתחיל לשמור שבת? כל כך מהר?", שיתפה לאה את בעלה בהרהוריה.

"אי אפשר לדעת. אבל טוב עשית שהפנית אותה ליואב. לנו אין מושג בהכוונת בעלי תשובה. כבר שמעתי על כאלה שנכנסו לאורות, התנתקו בבת אחת מכל הסביבה הישנה שלהם, ומהר מאוד התרסקו חזרה אל תוך עולמם הקודם".

"אני תוהה אם יש לה מושג מה קורה במשרד. המחליפה שלה מתייחסת לעובדות כאילו היו שפוטות שלה, וכבר עליתי בדרך מקרה על כמה טעויות מקצועיות שהיא עשתה. נראה לך שאני צריכה לערב את עורכת הדין מיכל שטרן בעניין?".

"למה את קוראת לה 'עורכת הדין' כל הזמן?", שאל יהודה בגיחוך. "היא לא כאן, את יכולה לקרוא לה גם מיכל".

"אני לא חוזרת על טעות פעמיים", השיבה.

"מה?".

"עזוב, סיפור ארוך, לא מתאים בדיוק לשולחן השבת".

"בכל מקרה, אני לא מוסמך לפסוק לך במקרה הזה. יש כאן ניואנסים עדינים של לשון הרע שצריך לבדוק. אשוחח על כך עם הרב בהזדמנות קרובה. את לא רוצה למצוא את עצמך במרכז פרשיית תככים משרדית ללא הדרכה תורנית נכונה".

"אולי אתה צודק", אמרה בהכנעה. "ובכלל, אולי עשיתי טעות שנכנסתי לעבוד שם. החיים היו הרבה יותר פשוטים בעבר – ואני לא מתכוונת לפשטות של רמת החיים. מה לי ולתככים? בשביל מה אני צריכה להתמודד עם התנכלויות ומבטי קנאה יומיומיים?".

גל של עצב שטף את פניה, ויהודה הבחין בזאת. "השם יתברך זימן אותך לשם, ולא לחינם. יש לך תפקיד שלשמו נשלחת למקום הזה. אנחנו עדיין לא בסוף המסלול, ואין באפשרותנו לדעת כיצד יתגלגלו הדברים".

"מה לדעתך נדרש ממני עכשיו? אני מרגישה כבולה שם, חסרת הגנה. אם מיכל היתה שם, היא לא הייתה נותנת לדברים להתרחש כך. היא מזמן היתה מעמידה את רות במקום, כפי שכבר עשתה בעבר בכל פעם שהיא ניסתה להתנכל לי. למה השם שלח אותי לשם? תגיד לי, למה?". אנחה השתחררה מריאותיה, מגלמת בתוכה את כל השאלות שהמענה להן בלתי ידוע עדיין. 

דוממים אך קרובים, הוסיפו בני הזוג לשבת יחד סביב השולחן, אל מול קינוחי הפירות שהגישה לאה קודם לכן. טעם טפל דבק באבטיח המתוק והעסיסי בו נגסה כעת. היה זה כנראה טעמו של החול שחדר אל תוך הקודש פנימה, חוסם את הדמעות המבקשות לפרוץ את גבולן ולשטוף את פניה.

הוא לא ידע מה לומר לה. ואולי עדיף שישתוק. "שבת עכשיו. אף אחת לא שווה את הצער שלך כרגע. חז"ל אמרו 'ודבר דבר' – שלא יהיו דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ובקשר לשאלתך... ימים יגידו".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (7 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים