סיפורים בהמשכים

מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק י"ד: פותח את ידיך

איתיאל מתוסכל, מתמרד ומבולבל, ובמקום אחר, ועדת החסד מתכנסת

שתף במייל
| י"ט תמוז התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

לפרק האחד-עשר, "סודות אפלים", לחצו כאן.

לפרק השנים-עשר, "יד ההשגחה", לחצו כאן.

לפרק השלושה עשר, "טקס ההסמכה", לחצו כאן.

 

"כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל [...]"(מסכת אבות, פרק ו', משנה ד').

ניצוץ ראשון הבליח מהאופק המזרחי שעה שהואר חדר המגורים הצפוף במנורת לילה מאובקת. שני הנערים המוטלים על מזרוניהם במרכז החדר המהמו דבר מה מבין קורי שנתם, מסרבים להישמע לסימני ההשכמה הקרבה.

"יוסף-חיים, איתיאל, יאללה להתעורר", חדרו לחישותיה הקבועות של אמם לתודעתם הרדומה, וטפיחתה הקלה על כתפיהם הבהירה להם כי אין כל טעם למתוח עוד את הלילה.

"אני קם, אמא", הכריז יוסף חיים ראשון בקול נמוך המלווה באקורד צרוד במיוחד, ודחק באחיו הישנוני להיפרד מחלומו המתוק ולנחות אל היום החדש הממתין להם מבעד לשמיכה החמימה.

"איתיאל, תתגבר, נו. בגללך עוד נפספס את המנין בישיבה".

"עדיין לא שש בבוקר. תן לי עוד 5 דקות", התחנן בעל החלומות המנומנם. "תקרא לי כשתצא מהמקלחת. ותביא איתך נטלה עם גיגית".

"עוד משהו? אולי גם להגיש לך חביתת עין עם סלט קצוץ ומבחר גבינות?".

"כן, למה לא? גם מיץ תפוזים סחוט אם לא קשה לך", מלמל איתיאל והתגלגל על הבטן.

"וודאי, הוד מלכותו. מיץ התפוזים כבר בדרך לעורף שלך".

"לא, די, אתה לא עושה את זה שוב... יוסף חיים!", אבל זה היה מאוחר מדי. מי הנטלה הצוננים גלשו על עורפו של איתיאל, ותחושת עקצוץ פשטה בקצות אצבעותיו, משכנעת את מצפונו כי לא יקרה דבר אם ילמד את אחיו הגדול קצת לקח.

"ככה לא מעירים בן אדם!", אמר בעלבון, ובקושי רב התאפק שלא להתיז את מי הנטילה הנותרים על מי שהעז לקטוע את שנתו באכזריות שכזאת. "מה כבר ביקשתי? עוד חמש דקות כדי לסיים את החלום?!".

"מה חלמת, איתיאל? ששנינו נכנסים לישיבה באמצע פיטום הקטורת, והמשגיח נותן בנו את מבטו והופך אותנו לגל עצמות?".

"מצחיק מאוד", גיחך איתיאל ברוגז מופגן והתכרבל חזרה בשמיכתו. 

"אחי, בפעם הבאה אולי כדאי שתקשיב לאמא ותיפרד מהספרים האלה שלך בשעת כיבוי אורות. אני באמת לא מבין איך אתה מסוגל לקרוא שעתיים רצופות עם פנס מתחת לשמיכה".

הלוואי שיכול היה לומר שאחיו טועה. אבל כנראה שהגיע הזמן להודות בכך שהוא כבר שכח איך נרדמים בלי ספר ביד. המציאות האפורה העוטפת את שגרת חייו אינה מניבה חלומות מעניינים כמו אלה שמתבשלים אחרי סיפור משובח ומעורר עניין, ולמעשה, הוא לא מסוגל לתאר את חייו ללא אותו עולם דמיוני שמשמש לו כנתיב בריחה מחייו העלובים. 

אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. זהו, פרויקט נטילת הידיים מאחוריו. שיירי החשיכה נמוגו כבר מזמן, וקרני שמש זוויתיות חדרו פנימה מבין התריסים.

"בוא, חבל על כל רגע. אמא כבר הכינה לנו ארוחת בוקר", זרוע דקיקה הושטה לכיוונו ועזרה לו להתרומם. 

ניחוח חרוך והצצה חטופה אל המטבחון גילו לאיתיאל כי "ארוחת הבוקר" שמצפה לו כוללת צנימים שהוכנו משרידי חלות השבת, לצד שמנת של פעם, מלפפון חתוך לרצועות ותה בהיר מדי שהופק מחליטה משומשת.

איתיאל נועץ באחיו מבט מרדני, ושפת גופו משדרת כי הוא מעדיף היה שלא להתעורר הבוקר.  

"אני לא מבין אותך. אמא כל כך טורחת בשבילנו, ואתה מתנהג כאילו שהכריחו אותך להיות חלק מהמשפחה הזאת".

"אתה צודק. הלוואי והייתי נולד בבית של נהוראי סבג. לפחות הוא לא נדרש לגהץ לעצמו את החולצה מדי בוקר, וגם לא לנקות בתים של זרים אחר הצהריים", משתוקק איתיאל להשיב, אבל במקום זאת מהדק את שיניו ונמלט בצעדים נמהרים אל חדר האמבט.

נמאס לו מנבגי העובש הירקרקים המקוננים בקירות דירתם המעופשת; מהמכנסיים הקרועים; מהאוכל החמצמץ; מהנמלים שקנו להן נחלה בדירתן, מהתיקנים המסתובבים מתחת לכיור ומהעובדה שאין לו אפילו חדר עם מיטה משלו. מאיפה הוא אמור לגייס חשק להתעורר אל עוד יום שגרתי שמתחיל בחובות הלכתיות מעיקות, ומסתיים בעבודות פרך בבתיהם של עשירי העיר?

איתיאל מנגב את פניו במגבת התלויה על הקיר המתקלף, ומביט בהבעה המכווצת שנשקפת במראה שמולו. הוא בז לצורת החיים הזאת, לעליבות תנאי מחייתו ולעוני המחפיר של הוריו, ונמלא גועל בכל פעם שהוא נדרש להשלים עם המחשבה שאי שם בעבר נשמתו בחרה להיוולד דווקא כאן. מה בדיוק אמור לצאת מנער כמותו? משרת מדופלם? – לא, תודה. לא לחיים כאלה הוא מייחל.

לו יכול היה להיוולד מחדש ולשנות את בחירתו... אבל מי הוא שיהפוך סדרי עולם? את המצב הנתון ממילא לא ניתן להשיב לאחור.

"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל...", הדהדו במחשבתו דברי חז"ל במסכת אבות. אבל אותם חכמים גם אמרו שעני חשוב כמת, ושדירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם.

אז נכון, הוא מגיע מנקודת פתיחה נמוכה לכל הדעות, ויהיה עליו לעמול הרבה יותר מידידו לבית משפחת סבג כדי לבנות לעצמו את חיי הנוחות האידיאליים להם הוא שואף; ובכל זאת, אף אחד לא מת עדיין מקצת מאמץ, ועדיין לא נולד איש מצליח שהעביר את חייו בבטלה ותפנוקים.

המחשבה החדשה מנחמת את איתיאל ונוסכת על פניו ערנות מסוימת, אך שמחתו אינה שלמה. מי מבטיח לו שהרגיעה שהוא חש כעת תמשיך ללוותו בעוד כמה שעות, כאשר יקרצף את רצפת בית משפחת ברנשטיין, וינקש את העשבים בגינתם המטופחת?

כשאיתיאל יוצא חזרה אל חדר המגורים הקטנטן ופוגש במבטה המוטרד של אמו, לבו נצבט בקרבו. הוא אינו נביא, אך ברור לו שהוא האחראי העיקרי לסימני הדאגה המשורטטים על פניה. "אמא, תודה על הצנימים שהכנת", מנסה איתיאל לרכך את הבעתה. "אני ממש מעריך את ההשקעה שלך".

"לבריאות נשמה שלי. תאכל, שיהיה לך כוח ללמוד. אתה תהיה תלמיד חכם איתיאלי, בדיוק כמו אבא שלך. תזכור מה אמא אומרת לך".

כמובן, תלמיד חכם לתפארת: לחם מְעוּפָּש אוֹכֵל, תה במשורה שׁוֹתֶה ועל הרצפה יָשֵׁן – שבו המחשבות המחלישות לנקר במוחו מהר משציפה. "אני משתדל לשמח אותך, אמא", אומר איתיאל בדכדוך ופונה ליטול את ידיו לפת השחרית החֲרֵבָה שכבר הספיקה להתקרר בצלחתו.

כמה לא הגיוני הפער הזה בין הדימוי העצמי שסיגל לעצמו כנסיך מעודן, ובין אורח חייו התובעני כבן הנדרש לסייע להוריו בפרנסת הבית – חשב בשעה שגיהץ את חולצתו הדהויה.

פעם, כשקרא את סיפור המעשיות הנודע על בן המלך ובן השפחה שהתחלפו, האמין איתיאל שהורים מיוחסים כלשהם ידפקו יום אחד על דלתם וידרשו לקבל את בנם האבוד חזרה לחיקם. אך שום דפיקות לא נשמעו במשך חמש-עשרה שנותיו, ובהתחשב בתווי פניו הטיפוסיים המזכירים בבירור את פניהם של שני הוריו גם יחד – כמו גם את אלה של שבעת אחיו ואחיותיו – ספק אם יישמעו כאלה אי פעם.

ואם בהורים עסקינן... "אמא, הרב ביקש שאבא יתקשר אליו. הוא אמר שזה חשוב. תוכלי למסור לו כשיחזור מהתפילה?".

"הרב? במה מדובר? איתיאל, הכל בסדר בלימודים?", קול ניפוץ זכוכית קטע את צרור השאלות שנורה לעברו, ואיתיאל ניצל את הסחת הדעת ועזר לאמו לאסוף את שברי הכוס האחרונה שנותרה מהסט שקיבלו בני הזוג דהן כמתנת נישואים לפני כשני עשורים.

"בוא איתיאל, מוטי הנהג לא יחכה להוד מעלתו לנצח", קרא יוסף-חיים, והציל את איתיאל מהמשכה של שיחת הבירור הבלתי רצויה.

איתיאל שנא את האופן שבו הקניט אותו אחיו ולעג לגינוניו המעודנים, אבל בתוך תוכו הפיק הנאה מהעובדה שיש מי שמבחין בהוד הטמון בדמותו; וגם אם נגזר עליו להעביר את שנות נעוריו כאחרון האביונים בתפאורה הדלה האופפת את חייו, איש לא יוכל ליטול ממנו את האמונה כי יום יבוא, וגדולתו האמיתית תתגלה לעולם ותותיר בו את חותמה הנצחי.

ובשעה שאיתיאל שקע ברקימת התוכנית המושלמת שתסייע לו לפרוץ לעולם הרחב, צפה המלך הגדול בבנו האהוב והמבולבל, ולחש לנשמתו כי ה"שותף השלישי" ליצירתו מוביל אותו כבר עתה למקום האמיתי המוכן לו בארמונו.

* * * 

"חברות, בואו נסכם את הישיבה ונרכז את רשימת הנתמכים המרכזית", אמרה יושבת ראש ועדת החסד העירונית.

"כפי שוודאי שמתן לב, ילדתי ממש לא מזמן. אבל בהתחשב במצב העוני המעמיק בעירנו, ראיתי לנכון לכנס את הישיבה הזו בהקדם האפשרי, והכל כדי שהמיזם המבורך שלנו יצא לדרך. קבענו את הקריטריונים המרכזיים שישמשו אותנו לבחירת המשפחות הזכאיות לתמיכה כלכלית למשך הרבעון הקרוב, וגיבשנו את צורת חישוב הניקוד הקובע את שיעור הזכאות", הכריזה איילת סבג על רקע גרגוריו של הילוד הרך המוטל לצדה בעגלתו המפוארת ושלחה יד מלטפת לבטנו הקטנטנה. 

"יהודית תקריא לנו כעת את רשימת חמשת המשפחות הראשונות שצברו את מספר הנקודות הגבוה ביותר במדרג העוני העירוני. משפחות אלה יהוו את קבוצת הפיילוט של היוזמה הברוכה הזו".

"משפחת צדוק מרחוב רשב"י 7; משפחת דהן מרח' רבי מאיר בעל הנס 32; משפחת גרוס מרח' הלל 25; משפחת יוסף, מרח' התנאים 10 ומשפחת גולדמן מרח' בר ינאי 2", הקריאה יהודית בנימה מלאת חשיבות. 

"מזכירת הועדה תודיע לאם כל משפחה על זכאותה. הישיבה ננעלת, והפרוטוקול יחולק בעוד כמה דקות", הודיעה איילת ומיהרה להרים את בנה, לאחר שהחל לדרוש את ארוחתו בצווחות שאינן משתמעות לשתי פנים.

אף אחת מבין הנוכחות – גם לא איילת סבג עצמה – לא שיערה כי במרחק של שני רחובות בלבד, עומדת גב' דהן ליד מזוזת דירתה המוזנחת, ומתפללת בדמעות לנותן הצדקות: "תְמַלֵּא יָדִי מִבִּרְכוֹתֶיךָ וְשַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ, כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם [...] עֵינֵי כֹּל אֵלֶיךָ יְשַֹבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן [...] וּתְהֵא מְלַאכְתִי וְכֹל עֲסָקַי לִבְרָכָה וְלֹא לַעֲנִיּוּת, לְחַיִּים וְלֹא לְמָוֶת".

הידברות שופס

מגילת אסתר וארכיאולוגיה תנכית חלק ד

120לרכישה

מוצרים נוספים

שיעורי הרב יגאל כהן

ערכת פורים מיוחדת לילדים

ADHD - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה 2 כרכים

ערכת כסף עם עיטורי זהב

ממתק לשבת - יש טעם חדש לפרשה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה