את עייפה, רעבה, התינוק בוכה? מה הבעיה, יש... פתרון

עשיתי את זה. סוף סוף.

התנפלתי על ארון הבגדים שלי, שייחלתי כל כך להגיע אליו ולשים עליו את ידי, להראות לו את נחת זרועי.

בכל פעם שעברתי שם במהלך החודשיים האחרונים, הסתכלתי עליו ללא חשק, והוא הסתכל עלי בחזרה, כאומר "אמשיך לשרתך בכל מחיר". והאמת, שכך עשה. הוא הכיל עוד חולצה שנדחסה לשם ללא קיפול של ממש, ועוד חצאית שלא היה זמן לבדוק מה דינה.

מחשבה תמימה מילאה אותי שהנה, כשאסיים את משימת המחץ הזו, הכל יהיה אחרת. החדר יהיה נקי. הבית יראה מושלם. הערבים כבר לא ייפגעו בנו ומצב האוזון ישתפר פלאים.

מה, לא?

מדהימים החיים האלה שלנו. ממשימה למשימה.

איך הגענו לריצת המרתון הזו שלא נגמרת? ועד מתי?

איך אמרה לי מישהי: "שיבוא כבר משיח, לפני שלא יהיה לו את מי לגאול".

אמת. אנחנו רוצות להספיק הכל. לבשל לחג שבועיים לפני הזמן ולהקפיא. לצאת לגינה מתוקתקות כמו השכנה. אנחנו רוצות שבמקרר שלנו יהיו ירקות בכל הצבעים ואגרטל פרחים יעמוד על השולחן כנציב מלח. הרצפה תהיה נקייה לעולמי עד. הילדים תמיד יגידו "תודה", "סליחה" ,"בבקשה" לכל עובר ושב.  

כולנו יודעות שזה לא מעשי, וממשיכות לרצות בכך בכח הכוח.

זה לא תמים. זה הכי יהודי בעולם.

לשאוף ליותר, להתקדם, לנסות שוב ושוב, ללמוד מן הגדולים... או מן הגדולות שכבר עשו את זה לפנינו. לקוות.

רק לפעמים, בדרך אל האושר, אנחנו קצת מאבדות את עצמנו, והמטרה... לא מקדשת את האמצעים.

מודה. גם אני חוטאת בזה לא מעט.

אני עייפה? מה הבעיה. קפה.

אני רעבה? מה הבעיה. שוקולד.

התינוק בוכה? מה הבעיה. מוצץ.

אני יכולה להמשיך... אבל הבנתן את הפואנטה.

מעניין לשנות ממש טיפה את קו המחשבה. סטיה של סנטימטר, והדברים נראים אחרת לגמרי.

כשאת צוברת עייפות, את זקוקה להטענה במצב שינה.

כשאת רעבה - את זקוקה לארוחה מזינה.

כשהתינוק בוכה, אולי כדאי שתעזבי את הכל ותרדי לרצפה, לישיבה מזרחית עם צלחת ענבים ומשחק (כמו שעשיתי אתמול. סוף סוף עשיתי משהו מכל המוסר הזה שאני מטיחה בקוראות שלי).

כי הדרך האמיתית היא דרך... ללא קיצורי דרך.

לילדים רבים בדור שלנו, הרבה פעמים קשה מאוד לשבת. זו תופעה שכבר אי אפשר להסתיר.

ומה איתנו?

כותבת המאמר היא אמא לחמישה, ומוסרת הרצאות בנושאי "עמידה בפני קהל" ו"כתיבה עיתונאית".

לתגובות ושאלות eva@htv.co.il