לא הולך ברגל: קטועי הרגליים שלא מוותרים

כשאיתמר שנפ התעורר לאחר התאונה הוא לא הבין בחצי השנייה הראשונה היכן הוא. "ראיתי אנשים עם חלוקים לבנים, היו גם צינורות שיוצאים לי מהפה, ואז זיהיתי בית חולים", הוא מספר, "יש את הקלישאה הזו מהסרטים שבן אדם מתעורר בבית חולים ומזיז את האצבעות של הרגליים והידיים - וזה באמת היה ככה - אתה פותח את העיניים ומנסה להבין מה קורה עם הגוף. הייתה לי תחושה מוזרה בכל החלקים בגוף אבל בעיקר ברגל ימין. תחושה שאני מרגיש את הרגל אבל לא ממש יכול להזיז אותה".

כיוון שאיתמר היה קשור למיטה ולא יכול היה לזוז, הוא החל לסמן לאנשים עם היד ולהצביע לכיוון הרגל על מנת שיספרו לו מה קרה. "אנשים עמדו נבוכים מולי ולא ידעו מה לענות. הבנתי שיש כאן משהו לא רגיל. בהמשך נכנסו חבר שלי מהצבא ואבא שלי, וכנראה שנרדמתי לעוד כמה שניות. פתאום ראיתי מולי את הרופא, ד"ר פייזר, רופא מעולה שמנהל היום את המחלקה האורתופדית בשערי צדק, והוא אמר לי ברוגע: 'שמע איתמר, אתה איבדת את הרגל. יהיה בסדר. אתה תתגבר על זה'. אני זוכר שלא נבהלתי, אבל קצת התפלאתי שהוא אמר לי 'יהיה בסדר'. איך הוא יכול לדעת שיהיה בסדר כשהוא עצמו עומד על שתי רגליים? עם זאת אני זוכר שהייתי רגוע והרגשתי שיהיה באמת בסדר. חשבתי שעשיתי פשלה גדולה מאוד אבל אני פה ואעשה כל מה שצריך כדי לעבור את זה ופשוט להמשיך את החיים".

כמו אסיר משוחרר

היה זה לפני עשר שנים. איתמר שנפ, אז בן 28, רכב באחד הערבים על קטנוע בירושלים, וכשירד בצומת של גן סאקר ליד בית המשפט העליון והמשיך עם הכביש שמאלה קרתה התאונה. הוא לא זוכר מה קרה, אבל הובהר לו שהוא התרסק עם הקטנוע, הרגל שלו נתקעה בין המדרכה לקטנוע ונתלשה מהגוף כבר על הכביש. גם הרגל השנייה קיבלה מכה רצינית והעצם בה התרסקה.

לאחר שהתעורר במיון, התרכז בהתחלה בעיקר בהתמודדות עם הכאב, "בשלבים האלה אין הרבה מודעות. אתה גם על המון המון משככי כאבים, לא חושב יותר מידיי, אלא ישן רוב הזמן ומתמודד עם כאב. הכאב עצמו הוא גזלן אדיר של תשומת לב - אתה חושב רק עליו ועל איך להעביר אותו. לא חשבתי על מה יהיה בעתיד. לפחות ככה זה היה אצלי", הוא נזכר.  בהמשך הוא הועבר למחלקה, שם היה מחובר למכונה ששואבת את הזיהום מתוך הגדם. התקופה הזו זכורה לו כקשה ביותר בהתמודדות עם הפציעה. "זה היה באמת סיוט רציני, כי התחושה היא שהרגל מקופלת ואתה שוכב עליה. זו הרגשה שמשגעת אותך. אלו היו חודש וחצי די קשוחים שבהם שכבתי עם כאבים וכאבי פנטום ברגל".

אחרי חודש וחצי ניתקו את איתמר מהמכונה והוציאו אותו מבית החולים בפעם הראשונה מאז הפציעה, בדרך לשיקום בהדסה הר הצופים. היציאה מבית החולים מילאה אותו ברוממות רוח. "ההרגשה של היציאה בפעם הראשונה משערי בית החולים היא הרגשה של יציאה אל החופש, כאילו אתה יוצא לאוויר העולם. כמו אסיר משוחרר שיוצא מהכלא. כשעברתי לשיקום לימדו אותי כבר ביום הראשון ללכת על קביים, וזו הייתה הרגשה מאוד גדולה של שחרור בתוך כל הבלגן. שמחתי שאני יכול להסתובב לבד ולא להיות מרותק למיטה, כפי שהייתי חודש וחצי. העניין של העצמאות מאוד חשוב עבורי. פתאום יכולתי ללכת למקומות ולהתנייד על כיסא גלגלים במסדרונות של בית החולים".  הוא היה הצעיר ביותר בשיקום. "אתה בבית חולים, אין לך פרטיות ואין הרבה מה לעשות שם. עד היום אני זוכר את הספר שקראתי אז כספר הטוב של החיים שלי".

אחרי חודשיים בשיקום איתמר שכר דירה בקריית יובל. "באותה תקופה הייתי בכיסא גלגלים בגלל הרגל השנייה שהתרסקה. אחרי התאונה הכניסו לתוכה מוט ברזל, אבל הוא נשבר והייתי צריך לעבור ניתוח. באותם ימים הכרתי לראשונה את אשתי רייצ'ל. התחתנו והיום יש לנו שני ילדים".

הפציעה לא הייתה עניין מבחינתה?

"מבחינתי זה לא היה עניין ומה שאתה משדר החוצה זה מה שהבן אדם השני מקבל. היום יש מחקרים שעוסקים בזה. הרי הסביבה לא יכולה לדעת אם לאבד רגל זה ביג דיל או לא ביג דיל. אם אני אומר להם: 'חברים, איבדתי רגל וזה לא ביג דיל', זה מה שהם מבינים וחושבים".

צילום: עמותת הצעד הבא, צולם במסע של העמותה

מתנייד עם סגווי

הפציעה לא מנעה מאיתמר לגלוש סקי או לטפס על קירות טיפוס, אבל לא הכול היה כל כך פשוט. דווקא כיוון שניסה להיות כאחד האדם, איתמר עמד שעות רבות על הפרוטזה במסגרת עבודתו, ודלקת חמורה גרמה לכך שנאלץ לוותר עליה לתקופה. כפתרון לכך הוא החליט לרכוש סגווי. "גם כשאתה עם פרוטזה לא כל כך קל ללכת- אתה נורא איטי, ולכן כבר חשבתי כבר בחצי השנה שלפני כן לקנות סגווי, וכשנשארתי ללא הפרוטזה קניתי".

עודף המאמץ והסיבוך כתוצאה מכך גרמו לו לרצות לפעול על מנת להקים קהילה של קטועים. "רציתי להכיר עוד חברה' קטועים- מישהו שיבין את הקושי וההתמודדות. ניגשתי למחלקה בתל השומר וביקשתי מהם טלפונים של חבר'ה קטועים ש'לא רואים ממטר'. עשיתי מפגש בתל השומר והרבה מהם הגיעו, מה שהצביע על הצורך. למפגש השני כבר הגיעו פחות כי אנשים פחות אהבו להגיע לבית חולים".

תפנית חיובית בעלילה חלה דווקא בעקבות עוגמת נפש- הסגווי הושאר על ידי איתמר ברחוב למספר דקות ונגנב. "רייצ'ל, אשתי, ביקשה ממני רשות להעלות הודעה לפייסבוק, שבה נכתב: 'גנבו לבעלי הנכה את הסגווי שמותאם לו אישית. המוצא הישר- אנא החזר את הסגווי'. הסגווי כמובן לא חזר אליי, אבל מישהו העביר את ההודעה הזאת ליהודי אמריקאי בשם סם ולדמן, שביקש להקים קהילה של קטועים בארץ".

סם ולדמן נחשף להתמודדויותיהם של הקטועים לפני שנים כאשר פגש בחור ישראלי שנפגע מחיידק טורף בגיל 12 ואיבד את שתי רגליו כתוצאה מכך. אותו בחור הגיע לארה"ב עם 200 דולרים בכיס ופרוטזות מהארץ שלא היו טובות דיין, והוא התקשה ללכת בהן. סם שמע עליו, הביא אותו אליו הביתה לסעודת שבת, ומאז נוצר ביניהם קשר קרוב. סם ואשתו סייעו לו רבות וכיום אותו בחור לומד רפואה בפילדלפיה. מאז מנסה סם לקדם את מצב הקטועים בדרכים שונות, ועזר למספר רב של קטועים מישראל להשיג פרוטזות יקרות עם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר (שנעשו ברובן בארצות הברית). במשך הזמן סם למד כי אין די בכך וכי הפתרון והשינוי צריכים להיווצר בישראל, ולכן הקים בארץ עמותה בשם 'הצעד הבא'. "הוא אדם מיוחד. אין הרבה כמוהו. הדבר שהכי משמח אותו הוא לעזור לאנשים שיש להם בעיה", אומר איתמר בהערכה ומוסיף שסם הקים עמותות גם בתחומים של שפה שסועה ואונקולוגיה. כשסם קרא את ההודעה על גניבת הסגווי של איתמר הוא יצר אתו קשר והציע לעזור לו לממן סגווי חדש. הם שוחחו ואיתמר סיפר לסם על היוזמה שלו להקמת קהילה. הם החליטו לשלב כוחות- איתמר הצטרף לעמותה שהקים סם, ומיד לאחר מכן סם הטיס אותו לאריזונה לכנס של קטועים. "היו שם המון הרצאות, אווירה מיוחדת", מספר איתמר. "זה כל כך שונה ממה שקורה בארץ, כי אצלנו למעשה לא קיים אף גוף ממסדי מטעם הקטועים. גם הטכנולוגיה של הפרוטזות ויעילות המערכת נותרו הרחק מאחור לעומת ארצות אחרות. המטרה העיקרית של העמותה שהקמנו היא לשפר את המעמד של קהילת הקטועים. יש לנו קו חם טלפוני שנותן מענה בנושאים שונים, קבוצת רכיבה על אופני כביש, מפגשים חברתיים, ובחודש האחרון ארגנו כנס ראשון לקטועים במימון העמותה שהיו בו הרצאות במשך שלושה ימים עם כל הנושאים הרלוונטיים- כמו ניהול כאבים, הסברים איך אפשר לטייל, תצוגת ספורט ועוד. בנוסף, העמותה גם הקימה קבוצות של אופני כביש, גלישת גלים, כדורגל וטיפוס קירות. 

צילום: דויד פלדמן

"הכרתי את איתמר כשהייתי בשיקום בתל השומר" מספר ישראל חרוש, נכה צה"ל בן 50, שאיבד את רגלו לפני שנה וחצי בעקבות סיבוך של פציעה מהאינתיפאדה ב-88. "הוא הגיע לבית החולים עם סגווי, ואני ראיתי אותו והופתעתי. זה משהו לא רגיל, הוא היחיד בארץ שמתנייד כך. הוא נתן לי הרבה כוחות ועכשיו גם אני רוצה להתחיל". ישראל, נשוי פלוס שלוש בנות, המשחק כדורסל בבית הלוחם, מספר על התמודדות מלאת אתגרים. "לא קל להיות קטוע. הפנטום לא דופק בדלת". כאבי הפנטום, הוא מסביר, מגיעים בהתקפים לא צפויים. "המוח זוכר את הכאב האחרון ואתו אנחנו צריכים לחיות כל החיים. בנוסף, אתה סובל כשקר לך, סובל כשחם לך. חלק ניכר מהזמן סובל". גם החברה לא תמיד מגלה הבנה. "אנשים חושבים שזה פשוט. אומרים לי שיש אנשים שרצים ושואלים למה אני לא רץ. לך תסביר לכל אחד מה ההבדל בין קטיעה מעל הברך וקטיעה מתחת לברך. אז אני מסביר...". הוא נאנח ומספר על יום אחד בעבודה בו הוריד את הפרוטזה והניח אותה בסמוך אליו ועל אחת העובדות שניגשה אליו במהירות הברק וביקשה ממנו להחביא אותה. "הכנס הוא יוזמה מעולה, במקום להתמודד עם הכול לבד יש לך אפשרות לצאת, לשמוע הסברים ולפגוש אנשים שהם באותו מצב כמוך".

על רגל אחת

אכן, אין ספק כי העמותה סוללת היטב את הדרך עבור הזקוקים לכך ויש להוריד בפני הפעילים בה את הכובע. עם זאת, הדבר מעורר את השאלה המציקה - מדוע על קהילת הקטועים להישען על יוזמתם וטוב ליבם (המופלא לאין שיעור) של מייסדי ופעילי העמותה? האם אנו כחברה פועלים עבורם די הצורך? האם אנו נותנים להם את מקומם הראוי להם כתת קהילה נפרדת ובעלת צרכים אחרים בתוך קהילת הנכים? נראה כי יש לתת על כך את הדעת, ולא לענות על רגל אחת.