סיון רהב מאיר: לא רק ונתנה תוקף

למעלה מ-1,000 איש הגיעו להיפרד מחנוך אלבלק ז"ל בקיבוץ בית השיטה ביום שישי האחרון. דובר המועצה האזורית גלבוע, שי אלט, שלח לי את ההספדים שנאמרו שם, וכתב שהוא מרגיש שהפטירה של חנוך, הסולן הקיבוצניק בן ה-84 של תפילת "ונתנה תוקף", הציפה בציבור גל עצום של רגשות, של אנשים שצמאים לחיבור כזה. הנה רק דוגמה אחת. כך נפתחה ההלוויה, בדבריה של חברת המשפחה יהודית פלד:"באמצעות הניגון, גישר חנוך בין העולמות. בין עולם אשכנזי, סוציאליסטי, תובעני וחמור סבר, לבין עולם ירושלמי ספרדי שיש בו פיוטים של מועדים וחגים, מצוות ומעשים טובים, וגם המון מעשיות וסיפורים מבדחים היודעים לצחוק ולשמוח בלי פלפולים, ככה, בפשטות. בניגונים שהביא עמו חנוך מירושלים לקיבוץ – אבינו מלכנו, אברהם אבינו, אדון הסליחות, צור משלו, המבדיל בין קודש לחול, מפי אל, קרב יום ושירי הלדינו – הייתה נשמה יתרה. משהו שקשה ואולי מיותר להגדירו. משהו שמרטיט, שפורט על מיתרים רדומים, שמעיר קולות שכוחים. בשנותיו האחרונות הקפיד חנוך להגיע בשבתות ובחגים לבית הכנסת, וגם כשהיה לו ממש קשה לא ויתר לעצמו. השיא היה כמובן ביום כיפור, אז פתח שערי שמיים בתפילת 'ונתנה תוקף'. ביום רביעי יצאה נשמתו של חנוך והמריאה במעלות קדושים מעלה מעלה. מעגלים-מעגלים של שרים, קרובים ורחוקים, התקבצו ובאו לכאן, חנוך. משפחה רחבה. אומרים תודה גדולה על הקודש שהבאת לחול. על הצליל הצלול, העמוק מעצב וגבוה משמחה. על שחיברת לנו את השמיים לארץ וקישרת בינינו – חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים – בשנות שהותך כאן על פני האדמה".

כותרות בין המצרים

לא צריך להתאמץ כדי להיכנס לאווירה של הימים האלה, "בין המצרים", לקראת תשעה באב. מספיק להתבונן בכותרות: השבוע נורה למוות אופיר חסדאי, לעיני אשתו ובנותיו, בגלל ויכוח על מקום חנייה ברמלה. הוא רק בא לעשות קניות עם המשפחה. כמה שעות אחר כך התרחשו בנתב"ג "חגיגות הניצחון" של הנערים שחזרו מקפריסין. שירי אמונה ושמחה נשמעו שם, כאילו הם חזרו לארץ עם גביע אירופה. שני המקרים מעידים שהשיעור הכי דחוף וחשוב בישראל הוא שיעור באיפוק, שליטה עצמית, יחס מכבד כלפי הזולת באשר הוא.
חז"ל מציגים בפנינו בתלמוד שורה של "אגדות חורבן": אוסף של סיפורים קטנטנים – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו – שמעידים על חוסר רגישות, על אגואיזם, על קנאה. בסופו של דבר הם מפרקים את החברה וגורמים לנו לצאת מארץ ישראל לגלות. קל להתייאש ולומר כי החדשות האחרונות הן "אגדות חורבן" מודרניות, אבל החורבן קרה כשאירועים כאלה הפכו לשכיחים, כשזו הפכה להיות הנורמה. זו הסכנה. ואילו בישראל 2019 יש גל אדיר של זעזוע. גינויים נשמעים מכל קצוות החברה הישראלית, ויש הרבה חשיבה על מה צריך לתקן. עוד לפני ההלוויה של אופיר חסדאי, כבר החל מבצע התרמה למען אלמנתו וילדיו. איש לא מצליח לעבור על כך לסדר היום. החורבן התרחש כשאירועים נוראים התרחשו, ולאף אחד כבר לא היה אכפת. נדמה לי שאכפת לנו מאוד.

דת המותגים

האם אנחנו הופכים מצרכנים למאמינים? האם היחס שלנו למותגים הוא יחס דתי, קדוש, רוחני? פעם בשנה בוחר המוסף "פירמה" של העיתון הכלכלי "גלובס" את 100 המותגים החזקים בישראל. השנה הקדישו את הגיליון למסקנה אחת: בחיבור שלנו למותגים יש כיום סממנים ברורים של דת. יש פה עניין רגשי עמוק, נאמנות, אדיקות, קהילה שבנויה סביב אותם סמלים ואמונות, טקסי פולחן ועוד. על השער מודפסים שמות של מותגים, שנראים כמו ספר תורה.
חברת נטפליקס, כך מסבירים שם מומחי השיווק, לא מספקת רק שירות צפייה. היא מקבצת מאמינים אדוקים, לעתים מכורים וגם מיסיונרים, שמצרפים פנימה את מי שטרם ראה את האור. קוקה קולה היא לא רק משקה. היא דימוי, היא סיפור, היא משמעות. הלא-ידוע מושך את המאמינים ולכן המסתורין סביב המתכון הסודי של קוקה קולה רק מעצים את האמונה. המוצר כבר מזמן אינו רק מוצר. יש פה תהליך "הדתה" של העולם המסחרי. אנחנו מייחסים לנעליים, מכוניות ושאר מוצרים תכליתיים לגמרי – הרבה משמעויות לא-רציונליות, אנחנו חושבים שהלוגו על הבגד שנלבש ישפיע על מעמדנו ועל תפיסתנו את עצמנו, ואנחנו מוכנים כמובן גם לשלם על כך המון.
בפרשת השבוע משה רבנו מזהיר אותנו, עם כניסתנו לארץ ישראל, מפני עבודה זרה. בעבר הכוונה הייתה לפסלים פיזיים, של אלילים. קל לחשוב שזה כבר מאחורינו, אבל אפשר גם לשאול את עצמנו בכנות: האם העבודה הזרה נעלמה מן העולם שלנו, או רק החליפה פורמט?

כאן ועכשיו

תופעה מעניינת לאחרונה בשיעור השבועי בירושלים: אנשים שמגיעים בפעם הראשונה, כי הם יודעים שבקרוב אנחנו נוסעים לארצות הברית והשיעור עובר לניו יורק. משפחה שמגיעה מקריית שמונה זה מרגש ויוצא דופן, אבל בשבוע שעבר פגשתי גם משפחה שהגיעה לראשונה משכונת גילה בירושלים. השיעור מתקיים כל שבוע במרחק 10 דקות נסיעה מביתם, והם סיפרו לי שתכננו להגיע כל שבוע מחדש, כבר שנתיים. רק האילוץ גרם להם לעשות זאת.
אני רואה את זה גם אצלי. רק עכשיו, לפני הנסיעה, התחלתי ללכת סוף סוף לקלינאית תקשורת, דבר שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן. עובדה שלא עשיתי זאת, אף על פי שרציתי, אף על פי שידעתי שצריך. יש לי דוגמאות לעוד עניינים שאני מטפלת בהם רק כעת, בשמחה ובסיפוק, רק כי יש – ברוך השם – איזה תאריך שמגביל ומאלץ אותי.
האם אפשר לחיות בתודעה כזו תמיד? לעשות את מה שאתה באמת רוצה ובאמת צריך, כאן ועכשיו, גם בלי אילוץ חיצוני שמכריח?
בספר התניא, ספר יסוד בתנועת החסידות, כתוב שהאדם צריך לשלוט בשלושה דברים: המחשבה, הדיבור והמעשה. הספר מסביר שזוהי בעצם משימת חיינו: לעבוד קשה כדי להנהיג את כל המחשבות והדיבורים והמעשים שלנו - לפי מה שבאמת נכון ומדויק.

ממשיך לפרש

מי זוכר אדם שנפטר לפני 914 שנה? ובכן, אנחנו. היום לפני 914 שנה נפטר רש"י, גדול פרשני התורה. אינספור יהודים ימשיכו להיעזר בו גם הבוקר, כדי להבין טוב יותר את מה שהם לומדים. הנה דוגמה קטנה: בתחילת פרשת השבוע מתוארים כל 42 המסעות של בני ישראל במדבר. רגע לפני הכניסה לארץ, התורה מבקשת שלא נסתכל קדימה אלא דווקא אחורה, ומתחילה לשחזר את כל המסע שנמשך 40 שנה. רש"י מסביר מדוע נדרש הפירוט הארוך הזה: "משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיוון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו (מלשון קור), כאן חששת את ראשך וכו'". כלומר, לפי רש"י, כל התחנות שהעם עבר בדרך, היו בעצם מסע של ריפוי. גם אם מקבלים בדרך תרופות מרות, גם כשיש קשיים, זה חלק ממסע שיש בו תכלית וכיוון. לכן דווקא לפני הכניסה לארץ ישראל, העם מתבקש להסתכל לאחור, כדי להיזכר בכל מה שעבר עליו, וגם כדי להעריך ולהודות. זה נכון כמובן גם לגבי המסעות בחיינו הפרטיים – כשמתבוננים כך על החיים מקבלים פרספקטיבה טובה יותר.

הבוקר, למשל, אם נסתכל אחורה, נגלה עובדה מפליאה על המורשת שלנו, ועל מה אדם יכול להותיר אחריו: פרשן שנפטר לפני 914 שנה, ממשיך להשפיע, לרגש, לאתגר ולחנך מיליונים.