הרב יצחק זילברשטיין
נהג המונית שאל: האם אקח פטיש ואשבור כבר עכשיו את ה’מוֹנֶה’ המזוייף שלי
ראה נא כבוד הרב, במונית שלי קיים מונה שאינו מדוייק כל כך, דהיינו, בכל נסיעה הוא מגדיל קצת את התעריף, באופן מתוחכם שהנוסעים אינם מבחינים בו
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- כ"ד ניסן התשע"ה
מעשה בדרשן נודע, פה מפיק מרגליות, שבשבת קודש פרשת 'קדושים', דרש דברי מוסר חוצבי להבות, בחומרת עוונו של המרמה במדות ומשקולות, כנאמר בתורה (ויקרא י"ט, ל"ה): לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה, ופירש רש"י: "מלמד שהמודד נקרא 'דיין' (לפי שהקונים סומכים על יושרו שמדותיו מדוייקות, כשם שבעלי הדין סומכים על נאמנותו ושיקול דעתו של הדיין), ולכן אם שיקר במדה ובמשקל, הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עַוָּל, שָֹנאוי, ומשוקץ, חרם ותועבה. וכן גורם לחמישה דברים: מטמא את הארץ, מחלל את השם, מסלק את השכינה, מפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם".
והוסיף הדרשן סיפורים מזעזעים בחומרת עונשו של המרמה במשקולות, ואף ציין, שכלי מדידה שאינו מדוייק, אסור אף בשהייה, כדוגמת איסור 'בל יימצא' בחמץ, כמו שאמרו רבותינו (במסכת ב"ב פ"ט:) "לא ישהה אדם מדה חסרה בתוך ביתו". ומבואר שם בגמרא, שאפילו אם יעשה מהמשקולת עביט של מי רגלים (או עציץ), הדבר אסור, משום שקיים חשש שמא ירחץ את הכלי, ויבוא למדוד בו, הלכך אין לו תקנה אלא שבירה! וכן נפסק ברמב"ם (הל' גניבה ז'-ג'): "כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר, עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ"ה, י"ג) לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה". ונראה מהפוסקים שהשהיית כלי-כזב בבית אסורה מן התורה, אפילו כאשר אין בכוונתו של בעל הבית להשתמש בו[1].
הדרשן סיים את דרשתו המופלאה, והנה ניגש אליו יהודי ומבקש לשוחח עמו ביחידות. האיש הציג את עצמו כבעל מונית, ואמר: ראה נא כבוד הרב, במונית שלי קיים מונה שאינו מדוייק כל כך, דהיינו, בכל נסיעה הוא מגדיל קצת את התעריף, באופן מתוחכם שהנוסעים אינם מבחינים בו.
לא ידעתי - המשיך האיש - שאיסור המדידה בכלי כזב חמור כל כך, וגם חשבתי בליבי שמגיע לי קצת יותר עבור השירות האדיב, הריפוד האיכותי והאווירה הנעימה ברכבי המפואר... כששמעתי את דברי כבודו, רעדו נימי נפשי, וגמרתי בליבי להשמיד את המכשיר הזה ולרכוש מונה חדש.
והוסיף האיש לשאול (כשהוא שרוי עדיין בלהט הדרשה): מכיון שכבוד הרב הדגיש שעוברים על איסור זה גם בהשהיית מכשיר מדידה שִקרי, אולי אקח אפוא פטיש, ואלך כבר עכשיו ואשבור את המונה על ידי 'מכה בפטיש'... (הוא ציין שמדובר ברכב שפתיחת דלתו אינה כרוכה בהדלקת נורה).
וכאן הרב הסתפק: מצד אחד, הרי מדובר בשבת קודש, ואיך ניתן לשבור את המכשיר כעת? אמנם לכאורה אין בהשחתת המכשיר איסור תורה, משום שזה רק בגדר 'מקלקל', אבל בכל זאת הדבר אסור מדרבנן[2].
אך מצד שני, האיש הרי עובר לכאורה באיסור מן התורה של השהיית המונה השקרי, ואם כן אולי יהיה מותר לשוברו? וצד נוסף העלה - אולי יש לחשוש שעד שתעבור השבת, תעבור גם ההתעוררות של האיש, והוא ימשיך להורות היתר לעצמו להמשיך לרמות על ידי המכשיר המשוקץ...
כיצד אפוא צריך לנהוג במקה שכזה?
השיב מו"ר שליט"א:
א) נראה שההנחה שגם כעת, בשבת קודש, עובר בעל המונית על איסור השהיית המכשיר, אינה נכונה, מכיון שאיסור השהיית כלי כזב, נאמר רק לגבי כלי שקיימת אפשרות למדוד בו בפועל, ומאחר שבשבת קודש בודאי לא יבוא האיש להשתמש במכשיר תוך חילול השבת, (וגם לאחר השבת הוא אינו מעוניין להשתמש בו אלא מתכוין לשוברו), ממילא אין לו שֵם של 'כלי מדידה', ולא עובר לעת-עתה באיסור השהייתו.
ב) בנוגע לטענת הדרשן, שקיים חשש שעד צאת השבת האיש 'יצטנן', ולכן כדאי לנצל את שעת הכושר ולהורות לו לנפץ את המכשיר - הנה מצינו נידון דומה בספר 'התעוררות תשובה' (ח"ד שיר מעון לפרשת ויקרא), המביא סיפור על יהודי שגנב כסף, ולאחר מכן, ביום שבת קודש, התעורר בתשובה, ובא לשאול אם מותר לו לטלטלו בשבת כדי להשיב את הכסף לבעליו?
ודן ה'התעוררות תשובה' לומר, שרשאי האיש לעבור על איסור טלטול מוקצה כלאחר יד (בשינוי), כדי להשיב את הגזילה, היות ומדובר במקום 'הפסד' הנגזל[3]; ומדוע המצב מוגדר כמקום ההפסד, הלא ניתן להשיב את הממון הגנוב גם לאחר השבת? התשובה היא - אומר ההתעוררות תשובה - שמאחר ויש לחשוש, שאם הרב יפסוק לגזלן שלא יחזיר בשבת, אולי יתגבר עליו יצרו עד לצאת השבת, והוא יתחרט ולא ירצה להשיב את הכסף, (והרי כבר ראינו שיצרו תקפו לגזול), ולכן, ניתן להורות לו להחזיר את הכסף בעיצומה של שבת קודש!
והיה מקום ללמוד מהדברים, שאף במקרה דנן ניתן לייעץ לשבור את המונה המתועב בשבת קודש בשינוי.
ברם, נראה שלא ניתן ללמוד משם לענייננו, משתי סיבות: א) בנידון ה'התעוררות תשובה', ממונו של הנגזל מוחזק כעת תחת ידו של הגזלן, וקיים חשש שימשיך להחזיק בו באיסור, ולכן הדבר נחשב כ'מקום הפסד', אך בנידון שאלתנו, אין לפנינו גזילה שמוחזקת עתה אצל נהג המונית, ולכן נראה שאין זה בגדר 'מקום הפסד'.
ב) כמו כן, הגזלן עובר בכל רגע על איסור גזילה בהשהיית הממון הגזול ברשותו, אך בנידוננו אין נהג המונית עובר על איסור השהיית המונה בשבת קודש, כאמור לעיל, וממילא, יתכן שאין די בסברה זו של 'שמא יחזור בו', בכדי לפגוע בשבת הקדושה בנתיצת המכשיר.
ולכן, יש למצוא עצות אחרות על מנת לדאוג שיהא נהג המונית חרד על כך גם בצאת השבת, כגון ליתן לו כעת להחזיק ספר תורה, ויכריז שמתחייב לשבור את הכלי מיד בצאת השבת... או לומר לו: 'אבוא אליך מיד בצאת השבת כדי להשתתף במצוה העצומה'...
לסיכום: אין לשבור את המכשיר בשבת קודש!
[1] יעויין בספר המצוות להרמב"ם (מצוות ל"ת ער"ב) שכתב: "שהזהירנו מהיות משקולות ומדות חסרות, ואף על פי שלא נשתמש בהם במקח וממכר". וכתב האבן האזל (פ"ז מהלכות גניבה ה"ג), שמדוייק מהרמב"ם שאפילו אין בדעתו של האדם לרמות על ידי כלי המדידה, אסור מהתורה להשהות אותו. ויעויין גם בדברי רבינו ירוחם פערלא (ל"ת קמ"א), שכתב שלכל הראשונים האיסור של שהיית משקולות חסרים הוא מהתורה, הגם שאין כוונתו למדוד בהם.
[2] העושה מלאכה בשבת באופן שהמלאכה אינה יוצרת תיקון אלא קלקול, אין בזה איסור תורה, אלא איסור דרבנן. טעם הפטור הוא, משום ש'מלאכת מחשבת אסרה תורה', ומלאכה שאינה מתקנת אלא מקלקלת אינה בגדר 'מלאכת מחשבת'.
[3] ההיתר מבוסס על המבואר בשו"ע (או"ח סי' ש"ז ס"ה), שמותר לעבור על 'שבות דשבות' במקום הפסד, דהיינו, מעשה שכרוך באיסור קל של 'תרי דרבנן', כגון בנידון דנן, שמטלטל מוקצה, שאיסורו מדרבנן, ומטלטלו בשינוי (ועשיית מלאכה בשינוי אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן), הרי מעשה זה מותר במקום הפסד. (ויעויין שם במשנ"ב ס"ק כ"ב).
לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.