"קח חוברת אמונה ותן פרוטה לצדקה" – כמה זה פרוטה?

לפני שנים הייתה תקופה בחיי שבה הפצתי קונטרסים של ברסלב, חוברות אמונה המחזקות באמונה ובשיחה בין האדם לבין קונו. הגעתי לשכונות צפופות בערי הצפון. בכל כניסה עליתי לקומה העליונה, ומשם ירדתי כשאני נוקש על כל הדלתות.

לא כתוב בתורה ואפילו לא בדברי חכמים מה לומר בדיוק לאנשים הפותחים את הדלת. הרעיון הוא לתת חוברת ולבקש צדקה או תרומה. רבים מדיירי הבתים בהם ביקרתי לא היו דתיים, ולכן העדפתי שלא לומר להם "צדקה" או סתם לפשוט את ידי במקביל להושטת החוברת, ובמשך הזמן מצאתי את נוסח הפלא: "קח חוברת אמונה ותן פרוטה לצדקה".

זה נשמע מינימלי ולא מאיים. מה אכפת ליהודי, יהיה מי שיהיה, לתת סכום מועט ולזכות בחוברת המחזקת את הנפש?! בדרך כלל נתנו כולם בין שקל עד עשרים שקלים, כאשר הסכום המירבי היה חמישים ש"ח, והסכום הנמוך ביותר - חמישים אגורות.

וכך עליתי שמיים וירדתי תהומות, וזיכיתי את בני ישראל בחוברת מלאה בדברי אמונה וגם במתן צדקה.

יום אחד עליתי לבניין דירות בשכונה נידחת בטבריה. נקשתי על הדלת בקומה השלישית. פתחה את הדלת אישה כבת ששים, שחייכה בטוב לב ונראתה תמימה.

"שלום גברתי", פתחתי והושטתי לה חוברת בשם "תהיה תמים", כשאני מהרהר בלבי שמצא מין את מינו, "הנה, קחי חוברת אמונה ותני פרוטה לצדקה".

"כמה צריך לתת?", שאלה האישה במאור פנים.

"פרוטה לצדקה", אמרתי לה וכאשר ראיתי שאינה מבינה תרגמתי בחיוך "אגורה".

היא הרהרה קמעא וניגשה אל השידה, פשפשה בכל מיני קעריות ישנות. לאחר מכן ניגשה אל הקולב ומשמשה בכיסי חולצה שהייתה תלויה ובכיסי מכנסיים. היה נדמה לי שאני שומע קולות של מטבעות, אבל לא הייתי בטוח.

"סליחה", אמרה, אני לא מוצאת".

"לא נורא", אמרתי, "אני יכול לחכות".

הגברת החלה ממש להפוך את ביתה. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד היה נראה שהיא מחפשת אוצר נשכח, ומצד שני הזמן שהיה לי וגם הסבלנות החלו לאזול.

חלפו עשר דקות. האישה הייתה בחדר פנימי. קולות של הזזת חפצים נשמעו היטב באוזני.

כאשר המשיכה להתמהמה כחכחתי בגרוני ואמרתי:

"גברת, אם את לא מוצאת, זה לא נורא. את לא חייבת...".

"אני בטוחה שיש לי. אל תלך!", נשמע קולה.

עברו חמש דקות נוספות.

"תודה רבה, גברתי", תחבתי את ראשי בביתה, "אני חייב להמשיך הלאה".

לפתע נשמעה תרועת ניצחון: "מצאתי! מצאתי!".

שמחתי בלבי. ברוך השם, הסבלנות משתלמת.

האישה ניגשה אלי בשמחה והניחה בכף ידי מטבע. הבטתי בכף ידי וראיתי אגורה אחת חדשה...

חשתי שאין טעם להסביר לה שציפיתי לקבל קצת יותר מזה... 

"תזכי למצוות", אמרתי, והושטתי לה את החוברת, "אני מאחל לך שתהיי תמימה, אבל לא יותר מדי...", וירדתי במדרגות כשאני חש היטב במטבע הקטנטנה ובסיפור הקצרצר הטמון בה.